מילה ותמונה

כעס, עצב, אכזבה.
אלה תחושות שאני יודע להתמודד איתן.
עם עלבון אני עדיין לא מסתדר.

רגע אחד אתה מלך העולם,
רגע אח"כ אתה גידול מיותר שמסירים בניתוח.
רגע אחד אתה אושר,
רגע אח"כ מספרים לך עליו והוא בכלל לא נראה כמוך.

כ"כ הרבה פעמים זה קרה לי
ועכשיו, כשאני חושב על זה,
ההזדמנות האחרונה לאושר שהייתה לי
נגמרה באופן דומה.

אז לפעמים הייתי קם ומנער את עצמי מהאבק,
מתהלך בפאסון של "לא קרה כלום" וממשיך הלאה
וזה עובר.

רק שבפעם האחרונה קצת נפצעתי בברך
והמכנס שלי נקרע בדיוק שם
ואני קצת צולע וקצתקצת אבק ב מדמם
ויש ין הלחי לאוזן שלא שמתי לב אליו
ואני מתהלך ככה כבר חודשים
ואף אחד לא טורח להגיד לי "תעשה ככה" ולנקות.

יש לי אות קין על המצח
וצריבה של עלבון על היכולת שלי להיות הסמרטוט האנושי שאני יכול להיות לפעמים.

זה תוקף רק לעיתים.
הזכרונות, התחושות, השיחזור, הטעם המר והרצון למות.
השילוב הרגיל של השיר הנכון, האווירה הנכונה והמחשבה הנכונה.
כמו הפקה של מאסטר פיס,
כך גם הצפה של הזבל.
הנוסחה אותה נוסחה,
זה רק החומרים והמינונים השונים.

אעלה את הפוסט הזה ואשכח אחרי שעה.
אגלה מחר נזיפות על זה שאני לא אשם. אבל את זה אני כבר יודע.
אעלה את הפוסט.
זה השלישי שאני מנסה לכתוב, והשלישי שהוא אותו דבר בדיוק.
כנראה שזה מה שצריך להיות, שאלה הדברים שאני רוצה לומר עכשיו,
ביום שישי, 16/4/2010 בשעה 19:55.

אין לי משהו יותר חשוב לומר או יותר חכם.
אני לא במצב רוח אוהב או אוהד במיוחד.
אני לא כועס או עצוב ואפילו הגרון מרגיש קצת יותר טוב.
אבל יש לי גוש בגודל של כדור טניס שאני מנסה לבלוע כבר יותר מדי הרבה זמן.

תמיד אחרי שאני בא,
אנשים מוצאים את האושר ושוכחים אותי.
לפעמים, כמו הפעם הזאת שאני כותב עליה,
זה צורב במיוחד וזה קרה יותר מפעם אחת.

יש פעמים כואבות יותר ואז אני מגיע למסקנה שאני קופידון לכל מי שאי פעם היה אכפת לי ממנו.
כולם מצאו אהבת חיים בדיוק כשהתקרבו אליי.
רק שבמקום תינוק חמוד ולבן עם כנפיים,
אני מלאך עם הילה שחורה וקללה שרובצת מעל הראש.