מילה ותמונה

ראינו חדשות יחד ואמרתי לה כל הפרשות מסביב מעודדות אותי.
בהנחה שהשחיתות נמשכת שנים, אולי סוף סוף המושחתים יתחילו להיענש.
חרפתם הציבורית בוודאי תפגע בהם, וטוב שכך.
באידיוט שאמר שהוא הרגיש כמו גלעד שליט אני מקווה שייפגע משהו קצת יותר גדול מהבוז הציבורי.
סמי טריילר, אולי.

מצחיק אותי, ככה אמרתי לה,
שבין אותם מקבלי שוחד יש המון חובשי כיפה ולובשי שחורים.
הם אלה שזעמו נגד קיום מצעד הגאווה בירושלים. הם האשימו את הצועדים בצונאמי, ברעידות אדמה והשד יודע איזה פגע רע נוסף.
אבל שוחד, גניבה, רמאות, זה מותר.
זה לא כתוב בתנ"ך.
או שכן?

מזכיר לי את כל אותם רוצחים שדוקרים אנשים אחרים במועדונים, בחניונים או סתם באמצע הרחוב, כי מי צריך סיבה, ומגיעים לבית המשפט עם כיפה על הראש וזקן.
זה גורם לי לתהות, ככה אמרתי לה.
אולי אלוהים לא בירושלים ולא בארונות הקודש בבתי הכנסת.
אולי הוא בכלל יושב בכלא.
אחרת איך זה שכולם רואים שם את האור?

רציתי להתפלמס איתה, אבל היא רק חייכה ושתקה.
לפעמים הנהנה לפעמים אמרה שאני מדבר שטויות.
הצעת חוק ישראל היום,
הקפאת הבנייה בירושלים,
מכבי נתניה לאן.
כלום לא עובד.
היא לא רוצה להיכנס איתי לוויכוחים מפולפלים וחסרי תועלת.

זה די ייאש אותי.
אחרי שהלכה לישון התחלתי להיכנס לפורומים ולכתבות שונות.
כתבתי טוקבקים כמו מטורף.
פעם בתור "אחד שיודע" פעם בתור "אתם חייבים לקרוא" ופעם אחת אפילו "יודה לוי שולטטטטט!!!!1". בצחוק, כמובן. כולם יודעים שרן דנקר שולטטטטטט.
הכל בשם אותו יצר להתפלמס, להתווכח, להתפלפל, להתעצבן ובסוף לשתות כוס מים ולהבין שזה לא משנה ואף אחד לא באמת סופר את דעתי, וזה גם בסדר מבחינתי.

בערב שאחרי הם דיברו בחדשות על תאונת דרכים מחרידה
ועל תלוש המשכורת המופרך של יעקב פרי.
על קשיי ההתנתקות מהוט, קרטל הסלולר והבנקים.
הרגשתי טעון. זה חירמן אותי.
הסתכלתי עליה והיא הייתה עם העיניים בתוך הספר,
ורציתי לצעוק לה "אלוהים, פריג'ידית שכמותך! איך זה לא מרתיח אותך?!".
אבל שתקתי.
ידעתי שאחרי שהיא תלך לישון אכנס שוב לאתר השמאלני, וואלה, ולבלוגים של NRG, ואתעצבן על דברי הבלע של קובי אריאלי ואתרגש עד דמעות מהסיפורים של נתן זהבי ואהנהן בהסכמה עם טור של בן כספית,
ואלך לישון כשהעולם האינטלקטואלי שלי מלא, ולא בגללה.

עם הזמן זה החמיר, והתמכרתי ממש.
נכנסתי לכתבות על האייפון ועל גוגל, וכתבתי טוקבקים על השליטה המוגזמת שלהם בחיים שלנו.
לעגתי לזה שאמר שאין לי אייפון כי אין לי כסף לקנות, ואמרתי לו שדווקא יש לי והוא סתם שטוף מוח אידיוט, והרגשתי טוב עם זה.
אמרתי להם שאני לא משתמש בגוגל ופייסבוק זה רק כדי לתקשר עם אנשים מסויימים.

בימי שישי, עם כל היומנים ותוכניות האקטואליה, הרגשתי כמו חייל קרבי אחרי שיחרור במסיבת פול מון בתאילנד.
אקסטזה.
והסתכלתי עליה ולא היה לי על מה לדבר איתה.

החיים שלי, החיים שלה...
ראית את התוכנית הזאת, שמעת את השיר הזה.
ומה דעתך על החוק הביומטרי?!
כלום. אין דיעה.
"בעד, נגד... תלוי מתי אתה שואל אותי, אבל עכשיו באמת שאין לי כוח להתעסק עם זה"

בימים הייתי איתה,
בלילות לכלכתי על אלי ישי, שיבחתי את נתן זהבי ותהיתי כמה פושעת יכולה להיות משפחת אולמרט.
בבקרים נישקתי אותה,
בלילות קראתי על גופות שנמצאו בסולטן יעקוב וניתוחים מקצועיים לקראת משחק העונה.

זה היה מייאש.
יש שלב ביחסים שהסקס החייתי והאהבה בבטן כבר לא מספיקים.
צריך ליצור עומק.
לא אהבנו שום דבר משותף, מלבד האחד את השני וזה אחלה לרומנטיקה,
אבל אני צריך אתגר אינטלקטואלי.
אני לא גאון, אני לא מבין גדול. לא לגבי כל דבר יש לי דיעה.
אבל אם לא תתווכחי איתי מדי פעם על הצעות חוק, אייטם אחד ממהדורת חדשות בשבוע או טור פרובלמטי באחד האתרים, זה פשוט לא יילך...