מילה ותמונה

אחרי שגמרת נכנסתי לאוטו והשירים בדרך לתל אביב לימדו אותי שיעור חשוב עלייך.
with a blink of an eye, הפכת להיות מה שלאחרים לוקח נצח, אם בכלל.
קרובה וחשובה וזרה וחכמה ויפה ורחוקה ולא מוכרת ומרגשת ומאיימת ומחרמנת וכמעט שלי ואף פעם לא באמת.

ישבתי על ספסל בכיכר המכוערת של דיזנגוף תחת שמש קופחת.
אגלי זיעה התחילו להצטבר על המצח. הרגשתי שהכתפיים שלי לוהטות.
אבל המילים נשפכו ולא רציתי להפסיק.
בהתחלה נטפו, אחר כך זרמו כמו נהר ומילאו דף אחרי דף במחשבות עלייך ועל הדברים שהבאת איתך.

ונזכרתי בך.
שוכבת והשיער שלך נמרח על השולחן והעיניים הכחולות הגדולות שלך מסתכלות בי.
ונזכרתי
איך התקרבתי ונישקתי ועצמת עיניים והתיישבתי לפנייך ורגלייך מקופלות וחצאית העיפרון שלך נוזלת למטה, מקצרת עבורי את הדרך
ונזכרתי
במגע שפתיי בירך שלך. נשיקות עדינות, אבל לא מדי, שלא ידגדג. ועליתי למטה.
או ירדתי למעלה. תלוי איך מסתכלים על זה.

עצרתי לרגע ולקחתי אוויר.
פעימות הלב החדות לא קהו עדיין.
עוד לא התרגלתי לנוכחות שלך פה, לעוצמה שיש לך על משבי הרוח של חיי.

fast forward לאלוהים יודע מתי.

אנחנו עוד מעט נצא מהבית. אני לבוש כמו שאני לבוש, ואת בשמלה שחורה.
'עוד כמה זמן יש לנו' את תשאלי.
'בייב, כמה שאת צריכה'.
'איך אני נראית?' את תשאלי.
ואני אתקרב ואתן לך נשיקה קטנה על השפתיים, כדי לא למרוח את האיפור.
'בדיוק כמו שחלמתי שתראי כשעוד לא העזתי להאמין שאת בכלל קיימת'.

אנחנו נכנס לאולם גדול עמוס אנשים.
כולם יסתכלו עלייך ואני אדע שכל גבר במקום הזה ימות ויהרוג בשביל ריקוד איתך.
את תחזרי הביתה איתי.

את תעשי מינגלינג ואני אגש להביא לך כוס יין לבן.
את תדברי עם מישהו ואסתכל עלייך מרחוק. את תסובבי את הראש ובעוד הוא מדבר בלהט על איכות הסביבה או משהו אחר שאמור לרתק אותך ולהראות לך איזה אדם נפלא הוא, את פשוט תחייכי אליי.
הוא יקשקש עצמו לדעת בניסיון לכבוש אותך.
אני כבר זכיתי בלבך.

נגיע הביתה ונתפשט.
את תעמדי מול המראה ותבחני את גופך.
'תראה את סימני המתיחה' את תגידי. אני אחשוב שהשתגעת.
'ומה עם האף?' את תתלונני, ואני אחייך ואנשק את קצהו.
'אני חייבת להגדיל את החזה' את תבדקי מול המראה ואני אחבק מאחור ואלטף אותו ואצבוט בעדינות, כמו שאת אוהבת וארים אותך ואניח אותך על המיטה.
הצלעות שלך בולטות כשאת שוכבות, והבטן שלך נכנסת עמוק פנימה ואני נעמד על ארבע מעלייך כדי לא לשבור אותך, עדינה אחת, אנשק אותך ואלטף בעדינות.

בחזרה לעכשיו.

יש רק תמונה אחת בראשי.
שביל אהבתך לפניי. סוכריות אדומות ולבנות בצורת לב פזורות עליו, כדי לסמן לי את הדרך.
לבבות, לבבות, אלף לבבות, כדי לסמן לי איפה יושב הלב הגדול שפועם בקצב שלי.
ובשביל הזה טיפת מים אחת זורמת לכיוון צווארך מקוביית קרח שהנחתי על בטנך, כשקימרת את גופך.

השעות עוברות ואני סופר כמה זמן אני כבר בחייך.
תוהה מתי תהפכי לי את שעון החול ותיעלמי לי בארץ הגדולה שמקיפה אותך.
מפחד שזה יקרה לי כמו תמיד.

ואני רוצה שתשארי, אבל אם תלכי עכשיו,
אוכל לספר למי שרק ירצה לשמוע
שמצאתי אש בלב מדבר הקרח.

ואני רוצה שתשארי, אבל אם תלכי עכשיו,
אוכל לספר למי שרק ירצה לשמוע
את הסיפור הכי גדול שאי פעם סופר
על איש רגיל שנוגע בלב של אישה לא רגילה בכלל.

ובפעם הראשונה בחיי, אני יודע איך זה להיות האיש.
מפוכח ונרגש וריאלי לגמרי ונותן לדימיון להעיף אותי גבוה מספיק,
כדי שכשאתרסק, כבר לא יישאר לי על מה להצטער.

אבל עכשיו,
הסוף היחיד שאני רוצה לחשוב עליו,
הוא זה שאחריו אנחנו נרדם מלוכלכים מעצמנו,
כי למי יש כוח לקום להתקלח עכשיו.

את המחשבות שלי מישהו* כבר אמר טוב יותר.
אני יכול רק להיעזר ברעיונותיו כדי לומר את המילים שלי.
קראתי אותו וחשבתי עלייך.
הבנתי אותו. עכשיו אני יודע מה את.

את יפה כמו שמי הלילה,
נטולי עננים וזרועי כוכבים.
כל הטוב בחושך ובניצוץ,
נאמר מעינייך באופן כה רהוט:
הן ממיסות לאור רך
את צריבת השמש המסתירה את גן עדן.

סומק לחייך,
כה רך, כה עדין.
חיוכך מנצח ופנייך זוהרות.
כל הטוב פרוש לפנים
והנפש שלווה.

ובחלל הקטן, בין שפתיי לאוזנייך,
שם המחשבות בלחישה מבטאות
כמה טהור, כמה יקר זה מיתר הלילות.

בייב,
אם לא תבואי הלילה,
מחר בבוקר אקטוף לך פרח להריח בו
כוכב לנצוץ בו
ואותי לשכון בו.