מילה ותמונה

כשתניחו ראש על ליבי,
תשמעו אותי אומר מיליון מילים בניסיון לומר אחת.
כשתעצמו עיניים אל תשכחו מה אמרתי, קחו איתכם את הרגע
ותדעו שמתישהו יגיע שיר אהבה, ועכשיו רק סתם אכפת לי.

הביטו לעתיד איתי, תאמרו לי מה אתם רואים.
אלפי אנשים יעברו, אלפי הזדמנויות מפוספסות לאחוז דווקא את אותה אחת.
כשתיקח אותי תיקח אותי לאיפה שאני אמור להיות,
רחוק מכל האמיתות המשוגעות שהמצאתי לי שהרגו אותי אלפי פעמים.

עכשיו זה זמן נכון למשהו, אני בטוח.
זה תמיד הזמן הנכון למשהו. להילחם או לוותר. לחיות או למות.
משהו צריך לקרות עכשיו עכשיו. ביקור מפיסת היסטוריה הופכת לשגרה,
זה צריך לקרות עכשיו, למרות שלפני חודש וחצי היא צלבה אותי עם מסמרים חלודים.

השאלה היא מה זה המשהו הזה שצריך לקרות עכשיו עכשיו.
המוזיקה משנה את מצב הרוח. מנפילה טהורה למודעות מכאיבה לסתם להזיז את הרגל.
ממילים שמכתיבות לי למילים שגורמות לי לחשוב עוד שנייה למילים שלא אומרות לי דבר.
מגיטרה שמלטפת לפסנתר שצורם לתופים שדופקים בדיוק בקצב הלב.

קראתי מילים שנאמרו לי בעבר נאמרות למישהו אחר.
אשקר אם אומר שאין בי תחושת עלבון. לא מדי. לא כזאת שתגרום לי לבנות ת'גשר רק כדי לשרוף אותו שוב.
זה עולם אחד שאני כבר לא אורח רצוי בו.
אבל עלבון תמיד צורב, תמיד צורב. תמיד קצת חונק וגורם לצעוק "הלו!". אני לא יודע לצעוק.

over seas עכשיו, שם כל מה שנשאר לי.
טיול אחרי צבא שלוקח הרבה יותר מדי זמן או חיים אחרים שאין לי מקום בהם ואולי לא יהיה לי אף פעם.
זה מה שנשאר לי.
כל מה שחשוב, נמצא ביבשת של קולומבוס. חצי בצפון, חצי בדרום. ואני בכלל בגוש דן.

כי מה שיש קרוב פיזית, מעולם לא היה רחוק יותר.
הלב השבור האחרון שלי לא מודע לקיומי. הכלב שלי במלחמת הישרדות. האדם שהייתי מת מזמן, וטוב שכך.
אני איש פי אלף יותר טוב היום.
מאני הישן, רק הדברים הרעים נשארו. רק הדחף הבלתי נשלט הזה להיות האחד שתמיד
רק סתם אכפת לו.

I wish I wouldn’t care.