מילה ותמונה

המילים שאמרתי לך היום, הסערות שעוררת בי היום,
העיבוד הבלתי פוסק של הפנטזיה עלייך שקיבלה היום מימד חדש,
מתנקזים לשורה אחת של ארוס רמאזוטי.


לפני שנים באחר צהריים כשהחברים נפגשו, אני הלכתי לספריה העירונית ומילאתי את השולחן בסדרה של מילונים איטלקית-עברית.
הוצאתי את המחברת עם המילים של השיר, ותרגמתי מילה, מילה, שורה שורה.
כדי שהמילים יעשו שכל השתמשתי בכישורי סידור המילים שאנשים אומרים שיש לי.
ככה אני יודע את האיטלקית שלי.
ככה וקללות של מאורו טאסוטי שנשמעו היטב במונדיאל 94 (כמה סמלי). 
'אבא, מה הוא אמר?'
'אני לא יכול להגיד ליד אמא. היא לא מרשה'
'אמא, לכי לחדר'
'מה לכי לחדר, גם אני רוצה לדעת מה הוא אמר'
'מזדיין בתחת'.
כך, קצת לפני גיל 13, למדתי את הקללה הראשונה שלי שלא בעברית/אנגלית/ערבית.
שנים של צפייה בליגה האיטלקית עשו את שלהם, ואני יודע עוד כמה מילים, אבל לא עוד קללות, וחבל.


התיישבתי מקודם וניגנתי מוזיקה כדי להרגיע את המוח מהכל וממך,
והשיר הישן של רמאזוטי הופיע בפלייליסט. ככה במקרה, כאילו שלא גררתי אותו לשם שני שירים קודם לכן.


השיר הזכיר לי שהייתי נער עצוב. בלי הרבה חברים.
היום קראת לי גבר עצוב ואמרת שאת רוצה להיות חברה שלי.
נזכרתי איך פעם הייתי ממיין מילים.
היום המילים ממיינות את סקאלת ה'אני' שלי.
נזכרתי שהייתי כלום.
היום הרגשתי מישהו.
את רצית לחבק אותי היום.

שורה אחת שניגנתי שוב ושוב, ובסוף נשארתי עם מילים של מישהו אחר בשפה אחרת.
אני לא בטוח לגבי התרגום, מצאתי כמה גרסאות, אבל זה אומר את מה שרציתי שאני רוצה ללחוש לך באוזן:
אני אמציא לך מילים ללא פשר
שאת תביני היטב.
אני אספר לך את המעשה באותו מלך
שמת כשלא יכול היה לפגשך.
Ne me quitte pas.
עוד לא. לא עכשיו.
עוד לא.