מילה ותמונה

אחרי תקופה משוגעת/הזויה/עצובה/מתסכלת/שוחקת/כל-מילה-אחרת-שתתן-לכם-תחושה-שהיה-לא-משהו-בכלל, הדברים מתחילים להתאזן שוב. עוד לא מושלם, רחוק מזה, אבל סימני שגרה מתחילים לחזור לחיי.
אולי אני מקבל אותם בחזרה.
קורים דברים שגורמים לי להרגיש שדברים חוזרים להיות... נורמליים.

נורמלי זה לא להתעורר במהלך הלילה למשמע קול חרחורים והקאות.

נורמלי זה לא להתעורר בבהלה אחרי יותר מדי זמן שאין חרחור או הקאה, ולבדוק לו את הדופק. לוודא שהוא עוד חי.

נורמלי זה ספונג'ה פעם בשבוע במקום כל יום.

נורמלי זה לשטוף כל כפית מיד אחרי שימוש במשך שלושה ימים, ואח"כ להשאיר את כל הטאפרוור בכיור שלושה ימים, כי אין לי כוח.

נורמלי זה לקרוא את מזיינת המוח הכי טובה בישראבלוג ולא לדלג כי אין את הזמן או מצב הרוח שהכתיבה שלה דורשת. ואני אומר "מזיינת מוח", כי לקרוא אותה מענג לי את בלוטות התוכן ועושה לי נעים. אם כי, גורם לי לקנא לא פעם, כי גם אני רוצה לכתוב כמוה.

נורמלי זה לראות מונדיאל ולהנות ממנו. לפעמים.

נורמלי זה להיות מוטרד מהבעיות הקיומיות של מכבי נתניה ולא להיות מוטרד מהשאלה האם הכלב ישרוד.

נורמלי זה לקרוא את השם של גלעד שליט בכותרות שוב. זה לא נורמלי שיש ילד חטוף. אבל כל זמן שהוא שם, צריך כל אדם בישראל לזכור ולשאת את שמו.

נורמלי זה לאבד אנשים שנהיו יקרים לי בגלל שהם חושבים שהם מכירים אותי יותר טוב משאני מכיר אותי, והם לא אוהבים אותי, כי אני לא מה שהם חשבו והם בכלל לא יודעים שאני בכלל לא כזה. והם טעו. עובדה.

נורמלי זה לשנוא לנהוג בת"א, להגיע ליעד, לומר "זה לא היה כ"כ נורא", ושבוע אח"כ לשנוא את זה שוב.

נורמלי זה סבב בלוגים דו יומי אצל אלה שאני מבקר אצלם קבוע. איש איש וסיבותיו.

נורמלי זה לתכנן תוכניות ליומולדת תוך ידיעה ברורה שלא יתממשו. אלה יותר רצונות מתוכניות, תכל'ס.

נורמלי זה להגיד "היי, מה שלומך?" לאדם אחד ספציפי ולא למות מפחד.

נורמלי זה לגלות קופסת גבינה שפג תוקפה לפני שבועיים ששכחתי לאכול או לזרוק. זה קורה כמעט כל שבועיים... אני פשוט צריך להפסיק לקנות גבינות על בסיס קבוע.

נורמלי זה לא להשתיק את המוזיקה באוטו גם כשאני מחנה. היו לי כמה ימי חרדה אחרי התאונה הקטנה ההיא.

נורמלי (וגם טראגי מבדידותו) זה להירדם מול ההיסטוריה.

נורמלי זה לכתוב פוסטים עם הידיעה שאף אחד לא יעניש אותי עליהם.

נורמלי זה אנשים שבטוחים שאני מאוהב בהם. אבל אני לא. אני מאוהב רק באחת, כבר כמעט נצח. אני בטוח עושה פה משהו לא בסדר, אם שלוש נשים חושבות ככה בו זמנית (ושלושתן טועות). אני אוהב, אבל מכאן ועד להיות מאוהב זה בערך מספר הננו-מטרים מפה עד הוד השרון.

נורמלי זה לקחת עיתון מקופון של חצי חינם, רק כדי לנקות איתו את המראה באמבטיה כמה ימים אח"כ (ולא לקרוא בו אפילו את הכותרת הראשית שצועקת מול עיניי).

נורמלי זה לקנות מלא דברים כדי לעשות ארוחה שכוללת פחמימות, חלבונים וסלט, ובסוף לאכול פרוסת לחם עם שוקולד שחר ולחשוב שזה הכי טעים בעולם.

נורמלי זה להתחרט אחרי אוכל.

נורמלי זה כאבי בוקר בבטן. אני יודע שזה לא תקין, אבל זה המצב הנורמלי.

נורמלי זה לדעת שעוד שבועיים יש מסיבה של החברה, לשקול ללכת ובסוף לא.

נורמלי זה לחפש פעם בשעתיים עדכון כלשהו על מכבי נתניה ב-9 אתרים שונים, בלופ קבוע.

נורמלי זה להתאכזב מהחיפוש הזה. אנחנו פשוט לא מעניינים אף אחד חוץ מאת עצמנו...

נורמלי זה לדבר עם השטן הבלונדיני הקטן, לרצות לטרוף אותו ולדעת שאי אפשר.

נורמלי זה 4 כוסות קפה/תה ביום. 2 בבוקר, אחת אחה"צ, אחת בערב. יותר מזה – סימן שאני מתוח או שזה במקום אוכל. פחות מזה – בטח עובר עליי משהו.

נורמלי זה לקרוא לשחקני כדורגל בשמם הפרטי, משל היו אחוקים.

נורמלי זה לראות את "המספריים של אדוארד" אחת לחצי שנה לפחות.

נורמלי זה להיות מסוגל לישון צהריים ביום שישי.

נורמלי זה לדבר רגיל עם מישהו שתמיד חשד בי בקשרים. טוב, זה עוד לא נורמלי, אבל זה בתהליך נורמליזציה.

נורמלי זה לשכוח את כל מה שעשה לי רע, לעשות אותו שוב, ואח"כ להתפלא שזה עשה לי רע.

אני חושב שאני חוזר לחיים נורמליים.