מילה ותמונה

הבקרים קשים.
לא טבעיים בכלל. אני מתארגן תוך 3 דקות ותוך פחות מ-10 דקות מרגע שהתעוררתי, אני כבר באוטו.
זה חולני בעיניי. זה כמו שאלוהים ירכיב בנאדם ב-3 דקות ובתוך פחות מ-10 דקות מרגע שהוא פתח את הקופסא של החלקים, הוא ישגר אותו לעולם. בלי יד או רגל או עין.

הימים נהיים נורמליים.
אני לא לגמרי מתרכז בעבודה, אבל עובד על אוטומט. כל מי ששואל אותי "איך אתה מרגיש", מקבל מיילים ארוכים ומפורטים, בוכיים ומדממים עם סימני אופטימיות. אני עדיין לא לגמרי מצליח לחייך. רק אנשים מסויימים שמעוררים בי רגשות מסויימים מצליחים לגרום לי לחייך. היום היה היום הראשון שלא בכיתי בעבודה. כמעט בכיתי, אבל הצלחתי לכבוש את זה. יש לי דחף עצום לחזור הביתה ולהיות פה. אז לא משנה מתי אני מגיע לעבודה, ב-5 שארפ אני מפיל את העט וטס הביתה, בלי עצירות ביניים.

החזרה הביתה מייסרת.
אני נכנס הביתה, ונועל את הדלת מיד. שם את המפתחות של האוטו על היד של האיש הירוק שעל הדלת. מניח את השקית עם הכלי של ארוחת הצהריים על השולחן בפינת אוכל. בארבעת הצעדים מהדלת לשולחן הזה, אני אומר לעצמי כבר יומיים, בקול "הוא לא יבוא. תנשום. הוא לא יבוא". ואני לוקח אוויר ומרגיש את הלחץ בחזה. אני הולך לחדר. שם את התיק על הכסא הקטן שליד המיטה ומתיישב על הכסא. נושם נשימה עמוקה ומוריד נעליים, ואח"כ חולצה. אח"כ את הגרביים. את המכנסיים. ואז אני נכנס לאמבטיה.

הערבים הם עינוי.
אני מדליק טלוויזיה ומשחק במשחק האהוב עליי במחשב. לא מדבר עם אף אחד. לא אוכל כלום. לא מסוגל לאכול כלום. אני גווע ברעב ומרים את עצמי מהכסא. מתכנן על הקובה המשובח ואורז שיושב במקרר כבר שבוע וחצי כי אני לא מסוגל לאכול אותו. אני פותח את המקרר ומציף אותי גל עצום של עצב ואשמה. תוך 5 שניות אני חוזר לחדר וממלמל לעצמי, שוב, בקול, "אני לא יכול. אני לא מסוגל". חמישה ימים מאז שאבד לי. ביום חמישי אכלתי בעבודה. ביום שישי בערב אכלתי בחוץ. אתמול והיום אכלתי בעבודה. בבית אני על נס קפה ומים. לא מסוגל להכניס אוכל לפה.

שעות הערב המאוחרות היו בריחה היום.
התכתבתי עם חברה במסנג'ר וזה השכיח ממני את העצב. לא הרגשתי צורך לחשוב על זה שהוא לא פה, כי כשהייתי מדבר איתה לפני שבוע, הוא שכב מאחוריי והכל היה בדיוק כמו עכשיו. כן, חוץ מההבדל הקטן ההוא, אני יודע. אבל המחשבות היו על השיחה שלנו ולא עליו. כי הוא פה. לא?

הלילות ארוכים עד אין קץ.
בכל הימים האחרונים נכנסתי למיטה בעשר. ה-23:00 של היום היה הכי מאוחר מאז יום רביעי הארור. אני מתעייף, אז קם מהמשחק שאליו אני בורח ונכנס למיטה. אני רואה קצת טלוויזיה, ערוץ ההיסטוריה, בד"כ. הערב 'סופרנוס'. ואני מרגיש את העיניים כבדות ומוריד את המשקפיים. שם את הטלוויזיה על mute ונותן לעצמי לשקוע לתוך שינה. ואני צף ולא מצליח להירדם. אני מחזיר את המשקפיים ורואה טלוויזיה ושוב מתעייף. הפעם אני מכבה אותה, והדקות הראשונות של החושך מחרידות אותי. אני רועד מפחד. ואז אני מסתובב במיטה. עייף וגווע ברעב. המחשבות רצות, ואני מנסה לנתק אותן, אבל אני חוזר תמיד לניסיון להרגיש את תחושת הליטוף שלו והריח שלו. מהר מאוד הבוקר מגיע.

אני מכוון את השעון ל-6:00.
אני לא מתעורר לפני 7:30. אני מגיע לעבודה ב-7:54. כבר שלושה ימים, אותו הדבר בדיוק.

יש בקיעים באבל.
אני מצליח לחשוב על דברים אחרים. לעבוד, איכשהו. אבל כל דבר הוא "פעם ראשונה". כל דבר לוקח לי זמן לעכל ולתרגל את זה שהוא לא יהיה פה יותר. אני כבר לא מדבר פה רק על כלב, אני מדבר על יישות ונפש ורוח חיה שפיעמה בבית הזה ועשתה אותו למקום חי. כמו שדה פורח. כמו... כמו גוף חי. לא יודע אפילו איך להגדיר את זה. ועכשיו הבית שלי זה רק מקום. בלי סיבה אמיתית לחזור אליו, אבל בלי שום יכולת לעזוב אותו, מלבד לעבודה. נוסע לשם וחוזר. מחר מהעבודה אסע ללימודים, אבל גם אז, ישר חזרה הביתה.

משהו קושר אותי לפה.
וזה הכי קשה לי להיות פה, אבל זה גם המקום הנורמלי היחיד שלי. יש לי פה שקט. מבורך ומקולל כאחד. מתועב ומרגש ביחד. כאילו כל ההכל והכלום של הימים האחרונים נמצאים בתוך דירה אחת לא משמעותית באמצע עיר חוף, דרומית לתל אביב. כל הקיום שלי פה. כל האובדן שלי פה. זה לא עניין של פינות זיכרון או אלף תמונות על המחשב. זאת הרגשה שאם אהיה פה, אמשיך להרגיש אותו. ואם אסע מפה, אפילו בעבודה אני מרגיש את זה, התחושה הזאת תאבד לי.

אומרים לי שזה יפתח לי דלתות.
ואולי זה נכון. אולי כשאצליח להרים את עצמי ולצאת לסיבוב בשכונה, אצליח גם לנסוע לאנשים שמזמינים אותי ורוצים שאהיה סביבם. אבל עכשיו זה עוד גדול, ודלתות פתוחות זה לא טוב, כי הוא יברח. אז תסגרו אותה. ואני יודע שאין הרבה רציונל במה שקורה עכשיו בחיים שלי, אבל ממתי יש היגיון באבל?

חשבתי על סוף החוזה שלי.
בנובמבר. על זה שאולי אצטרך לעזוב את הדירה הזאת שהייתה הבית שלנו בשנתיים האחרונות. כל החיים העצמאיים שלי היו כשהוא היה לידי. כשקר, כשחם, כשאין כסף לאוכל וכשהשכן מתנכל. הוא היה פה לעבור את זה איתי. לא עניין אותו שאין לי מעיל מעוטר זהב וכתר על הראש. גם לא עניינה אותו השמיכה החדשה שקיבלתי או המצעים הנקיים שהרגע החלפתי. חורף זה אומר שהוא ישן בצמוד אליי, אדונו. והוא לא ידע שבחורף זה אני שישן צמוד אליו, חברו. נזקק לחום גופו כי הדירה קרה בחורף ורותחת בקיץ. המחשבה על עזיבה גרמה לי להחסיר פעימה. אני לא יכול. הוא עדיין פה. איך אוכל לדעת אם הוא יבוא איתי אם אלך מכאן? ואם ביום שאלך לא ארגיש אותו, אולי הוא יבוא למחרת ולא יידע איפה אני ויימצא בית ריק?

השכחה מפחידה אותי.
אני זוכר אותו עכשיו וכואב לי בכל הגוף וכבר יש לי כוויות ממי המלח שזרמו על לחיי בימים האחרונים. אני מפחד שכאפסיק לבכות עליו ואכנס לשגרה הנורמלית של חיים של אנשים שפעם היה להם כלב ועכשיו כבר לא, אשכח אותו. אז אני עובד על רשימה של "דברים שניו היה עושה". ויכול להיות שכל כלב עושה אותם, אבל לא באמת אכפת לי. אני דולה כל זיכרון קטן ונשכח, מנסה לשחזר בערך כל סיטואציה ואיך הוא התנהג בה. איך החליק על הרצפה, ורץ במעגל והרים שפה כמו אלביס. והכל יהיה לי כתוב, כדי שלא אוכל לשכוח אותו.

הסגירה מול הוטרינרים.
האנשים המדהימים שניסו להציל את ניו קיבלו אותי אליהם כחבר. ואני מרגיש שאני חייב לחזור למרפאה. ללחוץ להם יד עם ראש מורם ולא עם דמעות בעיניים. אז אני מכין להם תמונות. אחת לד"ר שרון, אחת לד"ר גיל ואחת לרינת, העוזרת שאהבה את ניו כאילו היה שלה. כבר קניתי מסגרות, וכשהתמונות יהיו מוכנות, אסע להביא להם אותן, יחד עם שקית תרופות ששווה מאות שקלים. אם כלב אחד לא יקיא יום אחד בגלל תרופה של ניו, אני יודע שניו קונה את מקומו בגן עדן של כלבים.

אפרופו גן עדן.
מספרים שנפגשים שם עם הקרובים שאבדו. במקרה שלי אין הרבה. סבא מגיל 12 וסבתא מלפני 4 וחצי שנים, פחות או יותר. את הסבא השני לא הכרתי ואני לא יודע אם יחכה, וגם לא שני הדודים שלא ממש הייתי בקשר איתם בשנים האחרונות לחייהם. גם כלבים מחכים שם? כי אם כן, ואני ממש לא אומר את זה בקטע אובדני, פתאום הקטע של "לראות את האור" נשמע לי הרבה פחות מפחיד. אין לי תכנונים למות בקרוב, אבל אם מישהו היה יכול לומר לי שאפגוש אותו שם, אז הייתי מפסיק לפחד עליו, אלא רק מצפה ליום בו ניפגש שוב, גם אם זה ייקח עוד עשרות רבות של שנים.

1:21.
ומחר צריך להתעורר ב-6:00, כי יום שלישי ושוק וגם יוצא מוקדם ללימודים, שלגמרי הזנחתי השבוע. ביום רביעי אני נפגש עם לקוחה פוטנציאלית ראשונה. אולי זה קצת גדול עליי, אבל אני חייב לעשות את זה. לבלות עם אדם אחר, לפחות קצת זמן. והיא גם חמודה ואני מחבב אותה, אז גם אם לא תצא מזה עבודה, זה בסדר. היא איבדה כלב לפני חודש בערך. ראיתי את התאומה שלה בפעם הראשונה שהיינו בבית דגן.  זמן קצר אח"כ הכלב הורדם.

אם וכאשר יגיע כלב חדש.
כבר החלטתי, זה לא יהיה גור. זה יהיה כלב שזקוק לבית חם, אחרת יורדם. וזה לא משנה אם הוא גדול או קטן, מכוער או יפה, טיפש או חכם. אני צריך להציל כלב, לא רק לגדל אחד כזה. זה מרגיש לי כמו שליחות, כמו משימת חיים, כמו הזדמנות לכפר על החיים הקודמים שלא היה בכוחי להציל או למצוא להם מזור ותרופה. הרבה אנשים אמרו לי להביא כלב חדש כבר עכשיו, אבל זה עוד גדול עליי. לא רק התחושה שכולי לגמרי של ניו, והבית הזה, והפינות בבית הזה והמקומות בבית הזה, כולם שלו. אם כלב חדש ייכנס לי מתחת למיטה, או יישב ליד הטלוויזיה או ליד הדלת של האמבטיה או השירותים כשאני בפנים, זה יעציב אותי, כי ארגיש שניו מקנא. חוץ מזה, שאני צריך להשתקם כלכלית ולשקם את חיי ואת חיי החברה שלי, ולצאת קצת, ואם אמצא עם מי לנסוע, אז אולי גם לרדת לאילת או לעלות לצפון לכמה ימים. לא אוכל לעשות את זה אם יהיה פה כלב חדש, וזה גם שיקול. לא כי אילת כ"כ קורצת לי. גם לא חו"ל. אבל אני צריך להתאוורר, ואחרי שאוכל לצאת מהבית מבלי להרגיש כמו שאני מרגיש עכשיו, אני אצטרך לשנות קצת אווירה. קצת.

הלילה הזה כבר אבוד.
מחר אתעורר מאוחר ואתחרט, או שאתעורר מוקדם כמו שאני מתכנן ואתחרט על זה בצהריים. אבל בהתחשב בזה שזה הלילה השישי, ובשלושה מהם אני לא מצליח לישון (בשלושה האחרים היה מי שהרדים אותי פה או ישן לצידי), כבר מתחילה להכביד. כל יום אני אומר לעצמי שאני כל כך עייף, שבטח ארדם כמו תינוק, וכל פעם אותן מחשבות ותחושות ונדודי שינה. ואני לא שונא את זה לכשעצמו, אני יודע למה זה קורה ואני מקבל את זה כתקופה, אבל אני מפחד שמתישהו המחיר הזה של אי האכילה וחוסר השינה, יצוץ ואולי הוא לא יהיה קל. החל מהירדמות על הכביש וכלה בסתם להיות חולה. אלה דברים שאני צריך למנוע. לאט לאט, אני מניח, אתאזן. אבל עד אז...

הבקרים קשים.
ואנסה להירדם שוב מול הטלוויזיה, רק בשביל לצאת מהבית תוך 10 דקות מרגע שאצליח להתעורר, ולהרגיש שאני משאיר את הלב שלי בבית, מחכה שאשוב.