מילה ותמונה

זריחה על המדבר, עולה לאט לאט
נדרך אל המחר, בלי להרגיש כמעט
הילד בתוכי הולך לי לאיבוד
עכשיו זה אמיתי, קרב סף הבגרות

והלב קורא, והלב קורא
לפגישות חדשות וערים רחוקות
אהבות שאוהב וכאב שאכאב ממחר

מתוך השכחה, הזכרונות עולים
חמים כמו הזריחה, פרועים כמו הגלים
עם מחסום חום וחגורה כחולה,
כשהוא נבח, הלב דילג על פעימה.

והלב קורא, והלב קורא
לפגישות חדשות וערים רחוקות
אהבות שאוהב וכאב שאכאב ממחר.
("זריחה על המדבר", אלונה קמחי, בביצועו של יזהר אשדות)

בימים האחרונים מצאתי את עצמי מחייך יותר וחי יותר ומרגיש טוב יותר משהרגשתי מזה חודשים.
הוקפתי באהבה כמו שלא הוקפתי מעולם, וידעתי שהיום יקרו דברים טובים. חיכיתי להיום.
התעוררתי בבוקר, מפוהק ועייף והעברתי את הבוקר עם חברה טובה שתלתה לי בלונים במשרד ועוד חברה שאפתה לי עוגה במיוחד בשבילי ועוד הרבה חברים שבאו אח"כ, עם עוגה נוספת ושרו לי והביכו אותי עד כלות, אבל חיבקו אותי עד שידעתי שאני לא לבד יותר.

אנשים רבים ברכו והפתיעו וחיבקו והראו לי שלמרות איך שאני מרגיש לפעמים, יש לי מקום בעולם.
אני בשל לשלב הבא בחיי. להתחיל להעז הרבה יותר. ואני מעז. אני לא יודע לאן דברים יקחו אותי, אבל נגמרו לי הסיבות והתירוצים להישאר בבית.
אז בשבוע שעבר עשיתי הלוך חזור לבר אילן והיה מדהים ושווה כל רגע, ובחמישי כבר נרדמתי מוקדם.
אבל בשישי כמעט השתכרתי, אתמול הייתי בכדורגל, אצא היום ומחר לימודים ובחמישי יום גיבוש בצפון של אחת המחלקות שהוזמנתי אליה, ובעבר לא הייתי נוסע אבל עכשיו כן, וזה מרגיש לי טוב, לעשות דברים.
אנשים מבקשים את חברתי ורוצים שאהיה סביבם. אנשים מברכים ושואלים ומתעניינים ובאים ונוגעים.

עדיין כשאני כותב את שילוב המילים "מותו של ניו", מחנק עולה בגרוני והעצב מציף אותי.
אבל ביום חמישי אחרי העבודה נסעתי לוטרינר ותרמתי בשמו של ניו כדורים במאות שקלים ופחיות אוכל שיספיקו לכמה ימים לכלב שצריך את זה. יצאתי עם דמעות בעיניים, אבל לא של עצב, אלא של התרגשות. מהמעמד, מהאנשים, מהמקום שבו 8 ימים וחצי לפני כן עמדתי בוכה ומיוסר וכואב, ועכשיו אני מודה, בחיוך, לאנשים הנפלאים האלה, שהפכו לחברים בשבילי ועל מה שעשו בשביל ניו, אני אתן להם כ"כ הרבה.
זה לא היה קלוז'ר. בהתחלה חשבתי שאחרי שאצא משם אבכה קצת ואשתחרר, אבל אני מרגיש את זה וחושב על זה כל הזמן, וטוב לי עם זה. טוב לי עם זה שאני לא מניח את הכאב מאחורה מחד, ולא נותן לו למנוע ממני להעז דברים שלא העזתי לפני שבועיים מנגד.

אני עוד לא אוהב את העולם החדש הזה. אני עוד לא לגמרי מכיר אותו. עד עכשיו חייתי "ליד" הדברים. ברמת הרעיון. עוד לא ביצעתי הרבה. עוד לא הייתי בצפון ועוד לא יצאתי עם ההיא או נפגשתי עם החבר הזה שכבר חודשים שואל "נו, מתי אנחנו יושבים?". אבל אני מרגיש עכשיו בטוח בעצמי לעשות את זה. אני מרגיש שאני חוזר לבית ריק מכלב פיזי שצריך שאהיה לידו, אבל למקום שבו אני הולך לישון כשהוא מסתכל עליי. ממסך המחשב, מהתמונה בפינת החדר.

השנה הזאת, לא משנה מתי תתחילו אותה – בינואר, בראש השנה או ביומולדת שעבר, התחילה כשנה הטובה בחיי. עפתי למעלה, הכל היה בכיוון הנכון. ואז הדברים התחילו להישבר ולהתפרק, עם ניו ועם אנשים מסויימים שאכזבו ושאכזבתי אותם בעצמי, ובעיות בעבודה ולא הצלחתי לכתוב.
השנה הזאת, ולא משנה מתי תסיימו אותה – בינואר, בראש השנה או ביומולדת הזה, תהיה תמיד השנה שבה איבדתי את החבר הכי טוב שלי. 2010, תש"ע או גיל 27. בשלושתם ניו מת.
ועכשיו נתון אחד משתנה ואני כבר בן 28, והוא חי בתוכי ויישאר חי בתוכי ואנשים מקבלים אותי ואת זה כחלק ממני, וזה חלק שמעצים אותי ונותן לי כוח ומשמעות, ועכשיו, אחרי הדמעות, אני חזק יותר מאי פעם.

הצחוק שלי אמיתי יותר, כי הוא קורה רק כשמשהו באמת מצחיק אותי.
והחיוך שלי אמיתי יותר, כי אני מחייך רק לאנשים שמדליקים לי את הלב. אני כבר לא מרגיש צורך לזייף. ואני מחייך די הרבה לאחרונה ולהרבה יותר אנשים מבעבר.
והמגע שלי רך יותר, כי אני מבין את המשמעות של הבנה של חיבוק אמיתי.
והנשיקה שלי עמוקה יותר, כי אני מבין את החשיבות של כל רגע של קירבה ואינטימיות, שיכול להיגמר סתם ככה.
ואני בטוח יותר בי וביכולות שלי, ואני יודע שיש לי יותר חברים משהיו לי אי פעם. אני יודע שהשנה הזאת, גורלי באמת רק בידיי והשנה אוכל לשנות אותו.

אני גם יודע שהדברים לא פשוטים וזה אף פעם לא עניין של החלטה, אלא של מציאות ונסיבות.
על רובן אין לי שליטה ולרובן אני לא מתייחס. אבל אני יודע שאני יכול להתמודד היום כמעט עם הכל. אין מה שיעצור אותי מלהילחם חזק או לנסוע רחוק. אין לי למה למהר ללכת לשום מקום ואני יכול לקחת את הזמן לצייר את הפרטים הקטנים, כמו נמש בקצה האף או שיערה תועה שברחה מהפוני.
אני יכול לקחת אוויר ולנשום ולדעת שאני אמנם מזל אריה, אבל בליבי יש קרב על כלב שלימד אותי להילחם כמו חיה פצועה על חייה, מבלי לרחם על עצמי ומבלי לפחד על עצמי ומבלי לחשוב על שום דבר מלבד להשיג עוד יום אחד.

והיום אני יודע שהיום הזה יהיה הרואי, שמח ומלא אהבה.
כי הגורל הכתיב לי מלחמה שלא רציתי להילחם.
אחרי שהפסדתי הוא נתן לי הזדמנות לחיות חיים שלא יכולתי לדמיין.

תודה לכל מי שכתב/התקשר/סימס וחשב עליי היום.
יומולדת שמח לי. בזכותכם.

הנווד.