מילה ותמונה

בשובי לעולם, שבת לארצי.
ביושבי מול ים, קיוותי שאת חושבת עליי.
במותו של היום, תהיתי אם אני חי בך גם כשאני לא שם.

בהיות מילותיי לך פעמוני רוח בין שלל רעשים,
אוכל למות באדמה הרכה שבין רגשותייך למחשבותייך,
לו רק אוכל לשיר לך בקולי.

אחרי סגירת מרחק עולם, חיים וזמן מצאת אותי עומד למולך,
עם נפש עירומה ומצפון פרוש לרגלייך.
הקשקוש שהפיקו אצבעותיי הרגיש לך כמו ציור.

בימים בהם ימים משתוללים ושמשות בהירות יותר מתמיד,
מתחת לירח צהוב כמו חולצה אהובה,
אני מגלה שכולם חיים בשביל אהבה ואני אחד מכולם,
חי בשביל אהבתך שלך.