מילה ותמונה

חשבתי על החיים ועל הדרך המוזרה שלהם.
חשבתי על איך אחרי האבל יצאתי לחיים הכי טובים שהיו לי.
וחשבתי על ניו, כמו שאני חושב עליו בכל יום.
ותהיתי איפה הוא עכשיו ומה המצב שלו.
ובעיניי רוחי ראיתי שהוא רק שלד.
ובכיתי.

ניסיתי למצוא נחמה ולחשוב שאולי קצת מעליו, יש עכשיו פרח אחד שפורח,
וזה הפרח שלו, שהוא נתן לו חיים, ממש כמו שנתן טעם לשלי.

וקשה עליי המחשבה שזה מה שנשאר ממנו.
המחשבה על הכלב השרירי שלי שהוא גל עצמות עכשיו, שוברת אותי גם חודש אחרי.
ובכיתי.

הימים הטובים בחיי טובים גם בגלל שהכאב לא מפסיק לרגע.
הוא לא דוקר ולא צורב ולא מייסר ולא עוצר ממני להפיק מתוק מכל עז שנקרה בדרכי.
הוא פשוט... חלק ממני.
כמו העיניים שרואות, כמו האף שמריח, כמו הידיים שמלטפות.
הכאב שומר לי על הפרופורציות.
שום דבר בחיי עכשיו לא גדול ממנו ולא חשוב ממנו.

לא זאת שחשבתי שאוהב לנצח וגיליתי שהיא רק אדם שאין לו שום עניין בי ואני בסדר עם זה.
לא הבנק שמתקשר ומספר לי שאני במינוס, לראשונה בחיי. מה שאומר, מבלי לבדוק, חציתי את קו ה-20,000 בטיפול על ניו.
לא כלום.

הפוסט הזה היה אמור לעלות עוד שלושה ימים אולי, אבל הרגשתי את הצורך לומר את הדברים עכשיו,
כי חשבתי על ניו, ועל איך הוא עכשיו ומה שנשאר ממנו.
ובכיתי.

תיאוריית גן העדן שלי עדיין הולכת איתי, אז אני בסדר עם הכל עכשיו, ורק מחכה לדעת מה יקרה.
הבנאדם הכי יפה בחיי, מכל בחינה שהיא, חזרה אחרי חודשים רבים בנכר וזה הדבר הכי טוב שקרה לי בין כל הדברים הכי טובים שקרו לי בשבועיים האחרונים.
כשאני חושב על המילים של יום ראשון, אני חושב על החיוך שהיא בטח יכלה לראות מהחלון לו רק הציצה, מרוב שהיה רחב, והיא נותנת לי רוח גבית, והיא באה בדיוק בזמן.
קיוויתי שהיא תספיק להיפרד מניו, וחשבתי על זה מקודם.
ובכיתי.

חבר סיפר לי היום על התוכניות שהיו לו עם החברה, ואיך הכל התחרבש והשתבש, והיא עזבה אותו והוא נשאר עם התוכניות ועם הלב השבור והיא המשיכה הלאה בחייה.
אמרתי לו שכשחשבתי על היום האחרון של ניו, חשבתי שאקח אותו לסיבוב ליד הבית הישן ואחתוך לו קילו קבנוס ואחבק ואלטף ואנשק אותו. ואז קרה היום האחרון שלו כמו שקרה.
ובכיתי.

כי אנשים מתכננים תוכניות והגורל משנה להם אותן, ואני חושב על התוכניות שתכננתי,
ועל הבית שרציתי להקים שניו יהיה חלק ממנו, ויגור איתי ועם אשתי ועם הילד,
ויגן על הילד ואשתי תאהב אותו.
במקום זה, הוא גל עצמות עכשיו.
ואני בוכה.

והגורל הזה טרף לי את כל הקלפים ונתן לי יד עצומה, שלא הייתה לי מעולם.
חברים, בטחון, כוח, חיוך, גישה אחרת.

לא רציתי לשחק את המשחק הזה, אבל הכריחו אותי. אז אני הולך לנצח בו.
והכל הולך מבריק.
הפחדים שלי מתפוגגים. הפראנויות שלי נעלמות. החסכים שלי מתמלאים.
אני טורף את העולם בתאבון של טאז.
אם תפגשו אותי, אני אהיה האיש הכי טוב שתפגשו באותו יום.

אבל במשחק הזה, יש רק מהלך אחד שייחשב ניצחון.
הפסדתי אהבת חיים.
זה בדיוק החוב שאני צריך למלא עכשיו.

אז חשבתי עכשיו על אהבת החיים שהפסדתי ואיך היא שוכבת מתחת לאדמה, וחול בעיניה ופיה, וגופה רזה אפילו יותר.
ובכיתי.
וחשבתי על אהבת החיים שאני מקווה לה.
איך תראה ואיך תקרא ואיך תשמע.
ועצמתי עיניים. ולחשתי את שמה.
ועכשיו אני מחכה שתגיע.

כי במשחק הזה יש רק מהלך אחד שייחשב ניצחון.
הפסדתי אהבת חיים.
זה בדיוק החוב שאני צריך למלא עכשיו.