מילה ותמונה

אגרוף אחד ללסת, ואחר לתוך הבטן.
כל השרירים מתכווצים וסופגים את המכה, ואני מתקפל ונופל על הכביש הלוהט.
אני טועם את דמי ולא יכול להתיישר.
המשקפיים שלי נופלות על הכביש ומישהו תופס את זה שפוצץ אותי עכשיו.
מישהו אחר עוזר לי לקום ולהתיישב בתוך האוטו.

הרדיו עוד מנגן וצלילי הגיטרה מתערבבים עם קולות הניידת שבאה עכשיו.
שני שוטרים יוצאים וניגשים אליי.
מישהו מביא לי בקבוק מים.
אני לא רואה כלום, לא שומע כלום ולא מבין כלום.
רק שותה מים קרים ביום הכי חם של השנה.

כמה שעות אח"כ התעוררתי משנת הצהריים הברוכה.
הלסת עדיין כואבת. הבטן קצת פחות, אבל יש שם עוד סימן.
מבעד לשלבים אני רואה שהשמש שקעה כבר. לאחרונה היא שוקעת מוקדם יותר.
אני לובש את בגדי הריצה שלי ואת נעלי הספורט.
שם מים בכלי, בשביל שיהיה לגורי החתולים שמאחורי הבניין משהו לשתות.

אני עושה את הסיבוב הגדול.
אנשים לובשים לבן בדרך לבית כנסת, ואני שומע שירים שנותנים לי אוויר לגמור את הסיבוב ולא לקצר דרך השבילים באמצע.

חזרתי, והדממה נשמרת.
התקלחתי, ועדיין לא נשמע קול.
פתחתי דף לבן, והשחור המהבהב המעצבן הזה אומר לי "נו. מה זה משנה מה תכתוב? גם ככה אף אחד כבר לא קורא או מתייחס. רק תן לי משהו לעשות לפני משתגע".
תהיתי מה לכתוב, כל מה שעובר לי בראש אלה דברים שלא יעניינו אתכם.
אבל החיים ניסו להוריד אותי היום על הברכיים שוב,
ואני לקחתי אוויר והמשכתי הלאה ועכשיו אני יושב ומחכה שיקרה לי רק דבר אחד,
שבאמת יכול להשפיע עליי בצורה שתעיף לי את הצורה לגבהים חדשים.
לא נראה לי שזה יקרה, אבל אני מחכה.

אנשים מחכים איתי ולא לכולם יש סבלנות, אבל צריך לנשוך שפתיים.
אני עושה את זה כבר שנה וחצי. אעשה את זה עוד שבוע, אם זה מה שצריך.
כבר חיכיתי לדברים יותר מפחידים וגדולים מזה.