מילה ותמונה

כשקרן פלס לא צורחת לי באוזן,
אני יכול להנות גם מפריחת הפקאן.

בימים האחרונים ראיתי מאות, מאות כלבים.
בפינות אימוץ בכל פורטל גדול, ביד 2, איפה לא.
אבל אף כלב לא 'עושה לי את זה'.

אתמול עלתה פינת האימוץ השבועית ב'וואלה!'.
כלבה מספר שתיים הזכירה לי את ניו במשהו, אבל לא לגמרי. לא באמת.
ודיברתי על זה שלא נתקלתי באף כלב שדומה לו, פיזית.
ואז נזכרתי שבשלושת החודשים האחרונים לחייו הוא איבד משקל, שיער, ואפילו הראש שלו היה מגולח בימיו האחרונים. התמונה האחרונה שיש לי בראש היא של כלב רזה רזה וחלש.
לא בדיוק מתאים לשום מצב נורמלי של שום גזע.

וזה קצת מוזר לי, אני חייב להודות.
כאילו... חשבתי שזה ייקח זמן. חשבתי שייקח לי קצת זמן להתאהב בכלב חדש אבל גם תמיד האמנתי שהאהבה שלי לכלבים היא כזאת שתריץ אותי להציל כלב שרק ינבח לכיוון שלי.
אבל אני לא מצליח להתחבר.
באתי במגע עם כמה כלבים מאז. חלקם מאוד אהבתי בעבר והייתי משחק איתם ומלטף ומרעיף אהבה כאילו היו שלי.
אבל כלום. זה היה כמו ללטף בובה. לא כמו ללטף 'כלב'.

עשיתי כמה החלטות, והן משתנות תדירות, אז הן לא סופיות.
בהתחלה זה היה לא גור, אלא כלב שממש צריך הצלה.
אח"כ זה היה חייב להיות כלב גדול, אבל אם זה יהיה קטן שממש צריך, גם פודל הולך.
אח"כ כל הקטנים יצאו מהרשימה. בכלב קטן אין את האנושיות שיש בלברדור או בגולדן. פשוט... משהו בהתנהלות, במבט... זה לא אותו דבר. אין מה לעשות.
אח"כ זה היה כלב שנולד אחרי ה-21/7, כי אין לי סיבה אמיתית. סתם ג'וק שנכנס לי לראש.
אח"כ זה היה כלב שדומה לניו, אבל אמרו לי שלכלב כזה אתייחס כ'מחליף' ואולי הם צודקים, אבל לכל כלב אני עלול להתייחס ככה.
עכשיו אני לא בטוח שזה בכלל רעיון טוב להביא מישהו.

אני לא רוצה כלב אחר ואני גם לא יכול.
זה יהיה חטא נוראי מצדי להכניס כלב לתוך הסטייט אוף מיינד הזה שאני נמצא בו.
הבית יהיה חם. לא יחסר פה כלום.
תהיה לו שמיכה, מזגן וצלחת מלאה באוכל.
אבל לא אוכל לתת לו אהבת אמת, כמו זאת שאיבדתי.

בכל הימים האחרונים, ניו לא יצא לי מהראש.
הוא בא אליי בחלומות, ואני אוהב את זה.
אני נעצב כשאני חושב על ההחלטה ההיא, על הבוקר ההוא.
גמרתי את תקופת האבל ואח"כ את תקופת פיצוי היתר, שהייתה מטורפת ומדהימה,
ועכשיו אני סתם... חי.

אני לא חוזר בי, אלה הימים הטובים בחיי מכל בחינה שהיא.
אבל הייתי מוותר עליהם בשם הצניעות, החמלה והחסד של התקופה ההיא.
הייתי מוותר על כל אחד מהחברים החדשים שלי, שאני מאוד אוהב ומאוד מעשיר את עולמי,
בתמורה לאפשרות לנגב את הרצפה מקיא ופליטה בנעלי בית ומכנסיים קצת קרועות.


אני כמעט בוכה כמעט בכל יום.
אני פתאום מגלה שאחרי שאנשים משחררים את החיבוק ואני צריך להסתדר לבד,
החוסר שלו דוקר אותי ופוצע אותי ומעביר אותי על דעתי.

החברה הכי טובה שלי התרחקה ממני מכל מיני סיבות שאולי שוות פוסט אחר.
החברה השנייה שלי הכי טובה שלי נעלמה כליל מחיי ואין לי מושג למה ואיפה היא עכשיו.
ויתר החברים שלי מסיקים מסקנות על סמך קריאה בבלוג, ומתרחקים ממני, כי הם החליטו שאני החלטתי כל מיני דברים שאני בכלל לא ידעתי עליהם.

אבל כל זה לא משנה עכשיו, למשל.
ברגע הזה.

אני מקשיב לקרן פלס שרה
"סופים נסגרים, התחלה שתרחב
בחודש סולח כזה  אלולי
רק תן לו בקרים חדשים לעיניו
כי כשהוא לא פוקח חשוך גם אצלי"

ומתגעגע וכואב לי. וכואב לי הגעגוע הזה.
הוא לא עוזב אותי וזה לא מרפה, וכואב לי שוב.

ואני אוהב את כולם, באמת,
אבל זה לא משנה כשמי שאני באמת הכי אוהב לא פה יותר.

אני לא יכול להפסיק לבכות עכשיו,
כבר דקות ארוכות.
שיר אופטימי מתנגן לו ואני לא מצליח לשחרר את זה.

ככה נראית התקופה הכי מאושרת ומוצלחת בחיי.
היא לא הייתה יכולה להיות כזאת בלי הדמעות שאני בוכה עכשיו.
זאת אירוניה מעיקה שאני צריך להתמודד איתה.
לך תסביר כמה טוב לך כשהעיניים שלך אדומות וזה ברור שבכית.
אבל אני עושה את זה, ואני עומד מאחורי כל מילה שלי.
עכשיו ובכלל.

אני לא יודע...
אני פשוט לא יודע...