מילה ותמונה

אי אפשר למהר את הזמן,
גם אם אנשים מסויימים מחליטים שחורף עכשיו.

טיפשים צבועים, מנסים להקל על עצמם איפה שכתוב "ועיניתם נפשותיכם".
טיפשים כסילים, חושבים שזה משנה מאיפה סופרים את 25 השעות של הצום.

אבל לא על זה רציתי לדבר.
ישבתי מול ים עם מוזיקה ומחשבות.
הסתכלתי על הנעליים החדשות שקניתי ועל המייל הראשון שהלכתי איתן.
זה עוד לא יושב בדיוק. לא לגמרי טבעי, אחרי השרוכים ההדוקים ששמרו שהרגל שלי לא תברח לשום מקום.

בסיבוב ההליכה היומי, שבאופן יוצא דופן אני מקפיד עליו כבר ימים רבים,
אני תמיד עובר בנקודה שמזכירה לי את הזמן שעבר מאז ש... וגורמת לי לחשב את הזמן שיעבור עד שאמצא לי בית. כבר כתבתי את הפוסט הזה בראשי. "הנווד מצא בית" תהיה כותרתו, ותהיתי אם זה יאמר שסוף הבלוג הזה הגיע ואולי אין קשר, כי כבר חודשים רבים שהבלוג הזה מדבר על מאבקים ולא על נדודים, אז למה שלא ידבר על בית ודברים טובים?

אנשים מהעבר הרחוק, הרבה מלפני שהייתי אני בכל צורה שהקוראים הכי ותיקים שלי מכירים אותי, הפציעו לאחרונה בחיי. זה מרגש ומעורר תהיות.
אם זה יצליח, תושלם התהפכות הגורל, והתהילה לי ולכולם, אחרי כל השנים האלה.
אבל אני כבר לא תמים ולא ילד ואחרי התקופה הטובה האחרונה, אני כבר יודע את מקומי בעולם.
הוא לא קטן כפי שחששתי, הוא לא גדול כפי שקיוויתי. הוא סתם מקום של עוד אדם.
אני עדיין לבד בערבי חג, וקיבלתי רק טלפונים ספורים לשנה טובה והתקשרתי השנה רק למי שבאמת חשוב וויתרתי על משלוח SMS המוני או מייל מעוצב כבכל שנה, כי זה פשוט לא מעניין יותר. לא חשוב לי מה הם חושבים יותר.

היו כמה שרציתי לדבר איתם, אבל לא יכולתי.
היו כמה שרציתי שיתקשרו אליי, אבל הם לא.
וגם עם אלה וגם עם אלה אני לגמרי ממש ממש בסדר, כי... כי זה המקום שלי בעולם.

ועכשיו אני מסתכל קדימה, לא ברוח סיכום שנה או תחילת שנה, אלא ברוח כיוון הרוח שהחיים שלי מנשבים בהם, תוך הבנה שבכוח עצום כמו החיים, אין לי ממש טעם או צורך להילחם.
אני מגיע להרבה מקומות טובים ומדליק אורות בהרבה חדרים חשוכים ומגלה הרבה חיוכים אמיתיים וזה מרגיש הרבה יותר טוב מהנשיקות הצבועות שאחרי דבר המנכ"ל בהרמת כוסית.

הרבה יותר לבד. הרבה הרבה פחות בודד.