מילה ותמונה

רומן זדורוב הורשע ברצח תאיר ראדה.

הפרשה המדהימה במסתוריותה הגיעה לסיומה, אבל כששומעים את המסביב, אי אפשר שלא לתהות מה לעזאזל הולך פה.

מצד אחד, זדורוב הודה ברצח. שיחזר, היו שאמרו שהוא סיפק פרטים שרק הרוצח יכול לדעת. הוא אמר שהשליך את הבגדים והנעליים באותו יום (מי עושה את זה?!).

אבל!

מצד שני, יש כ"כ הרבה דברים לא ברורים, שחייבים להטיל איזשהו צל על כל הפרשה הזאת לכל מי שעיניו בראשו.
ההודעות שקיבלה הילדה בשבועות שלפני הירצחה. שלושת הנערים במונית. העובדה שלא מצאו שרידי DNA של זדורוב בזירה.  הקירות המדממים קומה מתחת, שם לא היו שרידים של זדורוב או הילדה. ההודעות שקיבלה אחת החברות של הילדה אחרי הרצח.

גם העובדה שזה עולה חדש, קשה יום שלא מדבר עברית הופכת אותו למטרה קלה לטיוח, במידה ואחד הנערים במונית, למשל, היה "בן טובים"...

משהו פה מסריח ויש כ"כ הרבה דברים בסיפור הזה שגם מי שלא מבין גדול במשפט (כמוני, למשל), יכול להריח את הצחנה משם עד כאן.
לא יודע את האמת, לא מתיימר לנחש אותה. אבל כשלא בודקים כ"כ הרבה כיוונים שיכולים לשפוך אור, זה מרגיש לא טוב, בלשון המעטה.

ומילה לאמא של הנרצחת -
הכאב מובן וברור. אני לא יכול להתחיל לדמיין לאבד ככה בת, אפילו בנוראים שבסיוטים ואני אפילו לא אבא.
אבל אף אחד לא מינה אותך להיות החוקרת, השופטת והתליינית.
יש משטרה (שאני מתעב), יש מערכת משפט (שאני בז לה), והם אלה שאמורים להגיע לאמת ולעשות את ההחלטות. לא לך זה התפקיד.