לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מילה ותמונה


מתחילים ממקום מסוים, ואז הולכים. אף פעם לא יודעים לאן באמת נגיע. אפשר לנחש, אפשר לכוון, אי אפשר לדעת.

Avatarכינוי: 

בן: 42

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2010

חופה


אבק כיסה את פניי, שיערי ובגדיי.
ציפורניי עמוסות אפר.
קצות אצבעותיי קרועות,
כפות ידיי פצועות,
ברכיי מטונפות ושרוטות.

חולצתי, חולצת חתן לבנה, אפורה עכשיו.
כיסיי קרועים מחיכוך האדמה,
וכל שבם נפל מזמן.

שפתיי לבנות מיובש,
עיניי נפוחות מבכי ועייפות.
קולי צרוד משתיקה של שנים
שבאה אחרי זעקות כאב של שנים.

הקהל שעמד שם לא ידע את כל זה.
הם ראו אותי מגולח, מצוחצח,
נקי והכי פחות לא יפה שאני יכול להיות.

הם חייכו חיוכים לבנים,
הנשים כולן בשמלות ערב ותספורות מושקעות מדי.
הגברים בחליפות יקרות מדי.

מישהו שאל אם יש לה משהו לומר לי.
היא ציטטה לי את השורה שסיפרתי לה פעם
שאני רוצה שתשיר לי, כשאני חולה, עייף ועלוב -
"זר שושנים קלעתי מפרחי גני,
 עטרת ותפארת לראש חתני".

היא חייכה אליי, הגשימה לי פנטזיית רומנטיקה צנועה.

קרן שמש והמון רועש העירו אותי משנתי מתחת לגשר שעל שפת הנהר.
אבק בפניי.
אפר בציפורניי.
פצעים בידיי.
אבל רק עוד דבר אחד אחרון שלא מת לי,
שורה משיר,
זה כל מה שאני מבקש לי אחרי שאיבדתי כבר הכל.
נכתב על ידי , 17/10/2010 21:50   בקטגוריות אהבה, אמת פנימית, בדידות, רומנטיקה, שירים, אהבה ויחסים  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט


הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 20 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להנווד אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הנווד ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)