מילה ותמונה

נפתח בכיסוח של מיתוס -
הזמן לא מרפא את הכאב ולא מרפה את הגעגוע.
הוא רק נותן אתגרים חדשים והזדמנויות חדשות להתמודד איתם, וברגע שהם כבר לא בחדר, אז מגלים את הריק שנשאר.

היום בצהריים התנגן השיר "האמנם" של לאה גולדברג.
לפני שלושה חודשים בדיוק, ב-20/7, בסביבות שתיים בצהריים, הוא התנגן ברדיו ועזר לי להבין – זה נגמר. אין יותר על מה להילחם, אין עוד אפשרות לנצח.
רק שלא תיארתי לעצמי שכבר באותו ערב אדע שמחר אני הולך להרדים אותו.
לא שמעתי את השיר הזה עד היום.

השיר, אותו כתבה לאה גולדברג, הוא דווקא מלא תקווה.
הוא מדבר על שובה להיות אדם אחרי אימת השואה. הוא מחזיר אותה לחיים. הוא הופך אותה בחזרה לבנאדם חופשי, ולמרות שהיא תעשה את זה לבד, היא תנצח, בסופו של דבר, במילים אחרות.
אצלי זה סימן סוף. אצלי "את תלכי בשדה" אומר שהוא ירוץ במרבדי הדשא האינסופיים בגן של אלוהים. שהוא לא יסבול יותר מרעב ומהקאות ומגילוחים וזריקות ווטרינרים שנוגעים בו.
יהיה לו שקט.
הוא יהיה חופשי.

והזמן הזה עובר, ואני פרחתי מאז כמו שלא פרחתי מעולם.
התפנה לי זמן לעצמי שלא היה לי 9 שנים.
יצאתי מתי שרציתי, חזרתי מתי שרציתי. לא הסתכלתי על השעון, לא חישבתי שעות.
זה היה חופש שבסאב טקסט שלו כתוב – אין לך למה לחזור הביתה. אף אחד לא מחכה לך.
הוקפתי באנשים אדירים, אדירים, שעזרו לי לא לחשוב את המחשבה הזאת והרימו אותי והיום אני מי שאני במיוחד בגלל שהם הזכירו לי שמותר לבכות ולהתאבל, אסור להתנפץ לרסיסים.

כל מי שגידל כלב במשך מספיק זמן, יודע שנורא קשה לדמיין את החיים בלי.
בלי קבלת הפנים בחזרה הביתה, הישיבה ליד השולחן כשאוכלים, השגרה של הטיול בבוקר ובערב ועוד פעם בלילה. זה פשוט מרגיש כאילו עושים את זה כל החיים, וזה פשוט מוזר לחיות בלי זה.

תמיד פחדתי מהשגרה הזאת בגלל המשמעויות שלה, וכשהיא קרתה לי, נלחמתי בה.
מיטיבי הלכת והמתמידים פה בוודאי זוכרים שסיפרתי לכם שהייתי נכנס הביתה רק אם היה איתי מישהו בטלפון, למשל.
היום, אני עדיין לא אוכל לחם. כואב לי לצאת עם מבלי להשאיר אור וזה דורש ריכוז להבין שאין סיבה להשאיר דולק. יש מקומות שאני עובר בהם שהייתי עובר שם איתו, וזה... מחורבן.

יש לי עוד דרך ארוכה ארוכה לעבור עד שאוכל לחשוב עליו ולכתוב עליו מבלי לבכות.
כשעובר הזמן ואני מסתכל בתמונות שלו, אני מתגעגע ללטף אותו, לשרירים החזקים שלו, לאוזניים הארוכות. לתפוס בזנב להגיד "שלי" כדי לחמם אותו. לבקש ממנו יד בתמורה לצ'ופר.
החיים האלה שלא יחזרו לי יותר הרגו לי את הלב שהיה לי, עם הטוב והרע.
אני חושב אחרת, חי אחרת, מרגיש אחרת, כותב אחרת ומדבר אחרת.
ואולי הכל טוב יותר, אבל... מה המחיר?

האם תקומה שבאה מתוך החורבן, היא באמת תקומה?
כלומר... העתיד חשוב ולשם פניי, אבל אני לא יכול למחוק את העבר.
אני יודע שתאמרו שזה בסדר להיעצב, ובטוח מתישהו זה יעבור וכבר לא אבכה יותר בגללו, אבל אמרו לי את זה גם לפני שלושה חודשים. אני עדיין בוכה.
ובאמת, באמת, ומי שמכיר אותי בחיי היומיום יודע, אני אחר לגמרי וזאת הנקודה החלשה היחידה שאני מוצא בי כרגע. כל מי ששאל אותי לשלומי לאחרונה שמע תשובות כנות שבין 'מעולה' ל'מצוין', ומעולם לא התכוונתי לזה כ"כ, ותמיד לקחתי לי כמה שניות למצוא משהו דפוק, ולא מצאתי.
אז אני עדיין לבד, אבל תמיד אשאר כזה.
ועדיין אין לי כסף, אבל כבר לא אהיה עשיר.
ואני לא מצליח להגשים את שתי המטרות היחידות שעומדות לפניי, אבל אני בסדר עם זה. הן לא חשובות כמו העובדה שאני חי חיים כמעט מלאים עכשיו.

אני לא יודע, זה מוזר כזה.
לפעמים אני מרגיש צורך לחפור שם, לנסות לנחש איפה בדיוק הוא קבור, להיזכר בשם של המחלה שהרגה אותו.
בינתיים, אני לא מעז.
אבל על המקרר יש לי את המגנט של הוטרינר, ומתחתיו קבלה שכתוב עליה 'הובלה'.
המילה הכל כך... אפורה הזאת, היא כל מה שנשאר לי ממנו מאותו היום.

הרגע  שלא נותן לי מנוח ולא מרפה ממני, זה אותה הרמת ראש לפני שיצאתי מהחדר.
התמונה הזאת היא סרט האימה שלי, היא הרגע שבו אני נשבר תמיד.
ואני מכיר את כל ההסברים ההו-כה-רציונליים על זה שהוא כבר היה רדום ולא היה מודע, אבל אף אחד, אף אחד, לא יצליח להגיד לי שהוא לא חיפש אותי ולא רצה שאעזוב אותו עוד פעם, אחרי כל אישפוזי היום, ובית דגן והרצליה.
הוא רצה שאקח אותו הביתה.
כל מה שיכולתי לעשות היה רק להשכיב אותו ולנשק אותו וללכת משם, כמו פחדן שלא מעז להתמודד עם הרגע הגדול שנפל עליו. איך יכולתי לעשות את זה?
ואם זה כ"כ רציונלי ואם זה כ"כ לא נורא,
אז למה הייסורים האלה לא עוזבים אותי? למה התמונה הזאת רודפת אותי?
למה מכל החרא שעשיתי כל החיים, על זה אני לא מצליח לסלוח לעצמי?!
זה לא עוזב אותי.
זה בא אליי כשאני מתקלח, כשאני אוכל, כשאני רץ, כשאני מנסה להירדם בלי הטלוויזיה, כשאני נוהג, כשאני עובד, כשאני חושב יותר מדי זמן.

מי שיראה אותי עכשיו לא יחשוב שאני איש שמח או חזק.
אבל לפני שעה הייתי ובעוד שעה אהיה שוב מחייך.

אף פעם לא איבדתי חבר במלחמה או בתאונת דרכים.
איבדתי איבר מגופי ואת הדמות הכי קרובה אליי אי פעם.
אל תגידו לי שהזמן ירפא את הכאב וירפה את הגעגוע.

ואתה...
אני מקווה שאיפה שלא תהיה, אתה בסדר עכשיו.
אוכל מבלי להקיא ומתחזק וחוזר למשקל שלך.
שהאוזניים הפסיקו להיאכל והחלימו והקרחת מהבדיקה האחרונה בבית דגן כוסתה בשיער המבריק והיפה שלך.
אני מקווה שהמצח שלך חזר להיות עגול ושרירי ולא כמו שהיה בימים האחרונים.

אני מקווה שאתה רץ כמו שאהבת ושאתה לא באמת לבד שם.
ואם אתה לבד, אז תדע שאני לבד פה, וזה בסדר. זה באמת בסדר.

אני מדבר איתך כל יום, ואני יודע שאתה הולך איתי.
אני יודע שאם הייתי מת לידך לא היית עוזב אותי עד שהיו לוקחים אותך,
ואתה מתת לפניי, ואני לא עוזב את הזיכרון שלך.
אני מדבר עליך תמיד ואני מזכיר את השם שלך תמיד, לכל מי שאהב אותך.
אני כל הזמן מספר להם עוד משהו, מספר על הגעגוע.
התמונות שלך בבית ובמשרד מזכירות לי תמיד מה היית בשבילי.
ואני אוהב להסתכל עליהן, כי הן משמחות אותי, כי הן מזכירות לי את הטוב שהיית בשבילי ולא מעציבות אותי.

וזה מפגר לדבר עליך בלשון עבר, כי זה כ"כ לא הוגן.
לא הייתה לך הזדמנות הוגנת.
אחרי שמתת התחלתי להאמין שוב בסוג של אלוהים. הייתי חייב, כי רציתי להאמין בגן עדן.
אני מסרב בתוקף להאמין או לחשוב שהתנדפת לבלי שוב.
חייב להיות פיצוי על החודשים האחרונים שעברת, שאולי... עברת אותם בגללי. בגלל שאני לא וויתרתי.
חייב להיות מקום שניפגש בו שוב.

מישהו שאל אותי מה היום המאושר בחיי,
בלי להסס עניתי שזה היום שהוציאו לך את צינור ההזנה. כשהלכנו מהמרפאה לאוטו, הייתי עם דמעות של התרגשות בעיניים. "הנה הכל מסתדר", האמנתי באמונה שלמה.
הקאת קצת, ואמרו לי שזה בגלל ההלם של הגוף ועברנו ימים אופטימיים ויפים.

אני מקווה שאתה נזהר מקוצים בשדות שאתה רץ בהם ולא מפחד מרעמים שמורידים עליך גשם.
"ותלך בשדה הרטוב, וירחב בך השקט, כאור בשולי הענן".