זוועות המציאות רודפות אותי בכל פעם שאני
בטוח שהצלחתי להשתחרר מהן.
השחיתויות, העוולות, האלימות, החוצפה, היעדר הבושה. לא עובר יום מבלי שתעלה לי
לפחות בחילה אחת במעלה הגרון, מביאה אותי לסף הקאה מהגועל נפש הזה שפושה בכל חלקה
פחות-חולה שעוד נשארה.
השמש הלוהטת מאדה את טיפות השפיות והמוסר האחרונות שעוד נשארו פה לאנשים.
תמונות בוואלה מראות גופת חתלתול אחרי שהוטח בקיר בראשון לציון,
נסיעה באיילון מראה את ההשתלטות של גינדי גם על השמיים של ת"א בפרויקט
מגלומני שכולי תפילה שיתרסק להם, אחרת הרבה אנשים ידפקו כמו שקרה עם חפציבה.
בפעם הראשונה שראיתי את זה חשבתי שזה האור של באטמן והסתכלתי במראה למקרה שהבאט
מוביל תחתוך אותי, אבל אח"כ קראתי שאלה האורות של גינדי.
ולפעמים, אחרי שקוראים ורואים את מה שקורה סביבנו, ברמה היומיומית אפילו, לא ברמה
לאומית/קיומית, הרצון היחיד הוא לשכוח ולהתנתק מהחדשות, מהאינטרנט, מהעולם החיצון.
שעתיים שרק אני ועצמי והמוזיקה שלי מרכיבים את העולם.
אז אני מגיע לחדר כושר, עייף ומותש אחרי עוד יום של 11 שעות עבודה ולילה עם שינה
רצוצה.
אני מתיישב, מדליק את הנגן על אלישיה קיז, מנסה לשכנע את עצמי שצריך להתחיל לעבוד,
אבל למי יש כוח למשקל כבד? נתחיל מ-10 קילו, נקרא לזה "חימום", למרות
שזה בכלל לא מורגש. אולי זה יעזור להזרים קצת את הדם ולהגביר את הקצב.
אז אני מרים ומתקתק את זה, וכלום לא קורה, והמוטיבציות ברצפה, והעפעפיים נופלים
בערך לאותו מקום.
אני מסתכל סביב, בעיקר על השעון ומבעד למכשירים אני מגלה ראש בלונדיני נוטה
לכיווני, מביט בי רגע ומחכה.
אני מחייך.
היא מחייכת בחזרה.
אני ניגש, והיא באה לכיווני.
את פוסט שלושת החודשים לניו כתבתי כבר אתמול, אבל בהמשך לאירועי הרמת הראש ההיא,
גם למדתי לקח אחד ממש ממש חשוב – לפעמים שווה להשקיע עוד דקה של מאמץ. ועוד דקה.
ואם צריך – עוד דקה.
בגלל שהשקעתי עוד דקה של מאמץ. ועוד דקה. וכי היה צריך – אז עוד דקה, בסוף מצאתי
אותה.
כתבתי לה משהו מפגר לגמרי, אבל מישהו אמר לי פעם שזה לא משנה מה אתה כותב, העיקר
שאתה כותב. לפי התגובה כבר תבין לאן נושבת הרוח. משהו כמו "אין פרסום
רע", אם תרצו.
אז הלכתי על זה. גם ככה, אם אכשל גם הפעם, עוד מעט מסתיים לי המנוי ולא אראה אותה
יותר בחיי.
אבל לא נכשלתי.
אז ניגשתי לאותו ראש בלונדיני,
וראיתי את החיוך שלה מקרוב, והיא הייתה יפה אפילו יותר.
וידי הייתה בידה והיא נישקה אותי בלחי.
"איך זה שאף פעם לא ראיתי אותך?" היא שואלת.
"לא יודע. אבל עכשיו ראית" אני עונה. מרגיש חסר יכולת ורבלית, נבוך
ונמוג מהילדה היפה שלא עוזבת את ידי.
אני שונא את כל עניין הבנים/בנות בחדר כושר, וזה תמיד מרגיש לי לא טבעי, כמו לשים
אריה ולביאה בכלוב כדי שיזדווגו, ואני לא טוב מול קהל מתבונן, בטח לא כשהוא
חתיך/שרירי/חטוב עם קוביות בבטן, שחררתי אותה להמשך האימון שלה, וחזרתי להמשיך
בשלי.
הפעם עם קצת יותר אנרגיה וחשק.
כשהגעתי לחלק של האירובי, שוב הרגשתי את האנרגיה נגמרת כמו סוללות של 4 שקל בתוך mp3. תוך חצי שיר כבר כמעט שפכתי לאגר.
אבל השעה הייתה 7 וקצת וחדר הכושר היה מפוצץ לגמרי, וההליכון הפנוי היחיד היה
לידי, והנה הראש הבלונדיני המחייך נוחת לידי. מחייכת מהמקריות ומדברת איתי ממש עוד
מעט ויוצאת לדרכה.
תקראו לזה מאצ'יזמו, תקראו לזה פוזה, תקראו לזה נווד-תעשה-לי-ילד-כאן-ועכשיו, אבל
כשהיא הלכה לידי, היה לי ברור שאני לא הולך להאט או לסיים לפניה. הייתי גמור, אבל
לא הרשיתי לעצמי לעצור. היה לי משהו להוכיח, קרוב לודאי רק לי, אבל גם להוכיח
לעצמי לפעמים דורש ממני לאסוף את עצמי ולתת עוד פוש אחד.
התפללתי שהיא תתעייף כבר, שתסיים ותלך להתקלח ואני אוכל לרדת מההליכון המחורבן
הזה, כי השרירים שלי בוערים (או כמו שבוני גינצבורג היה אוהב לומר בתחילת דרכו
כפרשן: הגוף הפריש חומצת חלב. יכול להיות שזה לא מה שקרה לי, אבל תמיד אני ואבא
שלי היינו צוחקים עליו כשהייתה מגיעה דקה 70, והבחור רצה להוכיח לנו שהוא היה
בקורס מאמנים בווינגייט...), והעיניים שלי נעצמות, והרמקול המתועב של החדר כושר עם
כל מוזיקת האומצה-אומצה עם הבסים שמפוצצים לי את האיברים הפנימיים בדיוק מעליי...
יפתי, תתעייפי!
אחרי חצי שעה שלה, שהיו 35 דקות וכמעט 5 ק"מ שלי, היא עצרה, חייכה והלכה.
האטתי והמשכתי עוד קצת וסיימתי.
בערב דיברנו קצת וסיפרתי לה כמה קשה היה לי היום וכמה מעייף.
היא סיפרה לי שמרוב עייפות וחוסר יכולת לעשות משהו, היא הייתה בחדר כושר מעל
שעתיים.
חייכתי. הרגשתי... שייכות.
דיברנו עוד קצת וקצת ביום שאחרי.
בפעמיים האחרונות שקיוויתי ממש חזק, לא יצא לי מזה דבר.
עכשיו זה נראה כמו סתם חוויה רגילה, נטולת פאתוס, תקוות או עוצמות גבוהות מדי.
עם כל זוועות המציאות שגורמות לי להקיא ועם כל המטענים שלי על כל סוגיהן,
עם קצת מאמץ, טיפת אומץ נשארתי בסוף היום עם חיוך אחד מתוק להפליא ומשהו שאין שום
דבר לספר עליו, מלבד זה שהוא פשוט קרה.
גבירותיי ורבותיי - זה רגע היסטורי:
קרה לי משהו נורמלי לגמרי שגם נשאר כזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
