מילה ותמונה

ראיתי את הירח מדמם אור לבן
על חצי מהשמיים שיכולתי לראות מבעד לתריסים.
רציתי לכתוב על זה שיר שמח או עצוב,
אבל הדבר היחיד שיכולתי לכתוב היה
"היי, ראית את הירח הערב? הוא ממש בהיר. עושה לי חשק לצאת. לרוץ, לרקוד, סתם לשבת בחוץ על הדשא. רוצה לבוא איתי? יהיה נחמד. תוכלי להניח עליי ראש ואלטף את שיערך, כאילו בדרך אגב, כאילו אף אחד מאיתנו לא שם לב. אוכל לדבר איתך במילים הכי עדינות שלי ובקול הכי רך שלי. אוכל להצחיק אותך כמו שאני מצחיק אותך תמיד ואת תספרי לי על החרא של היום שלך. אגע בלחייך ואת תעצמי עיניים, אני אחייך ואנסה לנחש על מה את חושבת. כשתפקחי אותן, אשיר לך שיר ישן, על בובות ודובים. אצטט לך מסרט גרוע על השיער שלך שנראה כמו הגלים של הים שמקבלים את הזאפטה הראשונה של השמש. את תצחקי כמו שצחקת כשאמרתי לך את זה בפעם הראשונה. את תתיישבי לידי ותתקרבי אליי קרוב, תהיי קרובה. אני לא אגע ולא אנשק, רק אהיה ממש קרוב. אגרום לך לרצות עוד ממני, ויהיה לך טוב. יהיה לך טוב. אני אהיה לך טוב. אז מה את אומרת? עוד רבע שעה תהיי למטה?"

התקשרתי,
אבל נעצרתי ב
"היי, ראית את הירח הערב? הוא ממש בהיר"
היא חייכה ואני איבדתי את יתר המילים.

מחר יהיה ערב חדש
וסכין חדשה תשפוך אור לבן.
הירח המסכן,
תלוי פצוע
עד שאני אוכל לומר את כל מה שיש לי.