מילה ותמונה

חשבתי על זה,
ואם אמות, אתם לא תדעו מזה.
הרבה אנשים לא ידעו מזה, אבל גם אתם לא תדעו מזה.

אז כבר הרבה זמן שאני רוצה לעשות "רשימת מיודעים", שאחת מהן תהיה הבלוג, שאתן את שם המשתמש והסיסמא שלי למישהו, והוא יכתוב משהו בסגנון "הנווד הצטרף לשותפו למסע" או משהו אחר כזה שלא יגיד לכם כלום ואז מישהו ייזכר בפוסט הזה ויגיד בתגובות, "מה, הוא מת?!" ואז אהפך לאגדה. או סתם לדיון של 10 תגובות שאף אחת מהן היא לא שלי.

אבל אין לי אומץ לעשות את הרשימה הזאת, זה כאילו ממש להתכונן לזה.
וגם על מי אני סומך מספיק שאתן לו גישה לכל האנשים שאכפת לי מהם, אבל הם לא מ"הציר המרכזי" של משפחה-עבודה-חברה הכי טובה?

מעבר לכל מי שבטח יידע לבד, יש כמה אנשים רחוקים יותר שהייתי רוצה שידעו.
לא בטוח שיבכו עליי, אבל זה שווה את הניסיון...

אני לא בטוח שאני רוצה שאנשים לא יעצבו עליי.
אני רוצה שיבכו עליי. לפחות ביום הראשון. שמישהו יצטער עליי בגלל שבאמת הכיר אותי ואהב אותי, ואני לא מדבר רק על אמאבא. אני מדבר על חברים שבחרתי וכאלה שבחרו בי להיות חבר שלהם.
לא רוצה שינגנו שיר שמח או את פרנק סינטרה. אני רוצה שיגידו שהעולם הפסיד אותי,
ושלא הגשמתי את עצמי כמו שהייתי צריך. שהייתי אדם הרבה יותר טוב ממה שהרוב הכיר אותי.

השבוע התחלתי לדבר עם מישהי בעבודה.
היא עובדת שם כבר שלושה חודשים ותמיד קצת נזהרתי ממנה. אבל יצא שהיינו צריכים לעבוד יחד וכתבתי לה תוך כדי העבודה, והדבר הראשון שהיא הסיקה לגביי הוא שאני מצחיק.
אני. מצחיק.
לא העצוב, המדוכדך, התוהה, העצבני לפעמים שאתם קוראים פה.
פשוט הצחקתי אותה.

לאחרונה אני מצליח להגיע לכל מי שמאפשר לי.
לאחרונה אני חי יותר בשלום עם הפנים שלי והגוף שלי, ואני לא יכול שלא לתהות אם גיל 28 זה לא קצת מאוחר מדי להתחיל את החיים.
זה מפחיד אותי לפעמים. הייתי הרבה יותר מאושר אם בגיל 24 הייתי מה שאני היום.
מצד שני, כשאנחנו יודעים איך ולמה הפכתי להיות אני, אז זה בהחלט לא משהו שהייתי לוקח. 4 שנים זה הרבה זמן להיות עם שותף למסע (לו זה אפילו 28!).

תהיתי איך ייראה הפוסט הזה, שסיפרתי עליו למעלה.
האם אני צריך לכתוב את הפוסט שמספר על מותי או שיש מישהו שיוכל לעשות את זה טוב ממני?
האם זה משהו שאפשר וצריך להתכונן אליו, או שזאת מחשבה אובדנית על סף המזעזעת, מתוך חששות על הנבואה שמגשימה את עצמה?
זה חייב להיות פשוט. אבל זה לא יכול להיות פשוט מדי, כי בכל זאת, הפיינל אקט שלי פה יהיה פאקינג דרמה קווין שואו, ש"מופע האימים של רוקי" יראה לידו כמו "חוצה ישראל" עם דב אלבוים.
פשוט מחד ודרמטי מנגד אומר קטץ' פרייז שילווה אתכם הרבה זמן. שאתם תגידו "איזה כיף לבנזונה שמת ויכל להגיד את זה. הלוואי ואני הייתי חושב על זה", ועדיין לא יותר מ-4-5 מילים.
משהו כמו "קוקה קולה, טעם החיים"...

אבל אין לי שום תכנון כזה בקרוב, סתם מסוג המחשבות שעולות תוך כדי שאיפת אדי אקונומיקה וחומרי ניקוי אחרים וקרצוף האמבטיה...

אני אוהב את השיר הזה.
הוא זמר אדיר בעיניי (למרות שאני אוהב רק שלושה-ארבעה שירים שלו. זמר אדיר לא אומר שירים טובים... הוא צריך שאני אכתוב לו אחד).