מילה ותמונה

אני לא יודע אם אני מסוגל להקשיב ליותר מרבע שעה של טרייסי צ'פמן חוץ
מאותו שיר אחד שמתנגן בלופ בנסיעות ארוכות מדי. שיר שמעורר בי זכרון
למרות שגיליתי אותו הרבה אחרי אותם ימים. עוד לפני שחלמנו על מכונית
משלנו או דירה משלנו או קריירה וחיים. מרד נעורים שאף פעם לא היה לי.

ומתוך העבר שרציתי שיהיה לי, הופיעה הנערה שרציתי שתהיה לי. אבל זה
לא משהו שבאמת יכול היה לקרות לי, אתם מבינים. הייתי ילד אחר, והיא
הייתה אמורה להיות הפרום-קווין, אם זה רק היה משהו מקובל בבית הספר
שבו למדתי. ואולי היא הייתה, אני לא יודע. לא הגעתי למסיבת הסיום ההיא.

היי-סקול סוויטהארט דמיונית אמיתית לגמרי, ואני הייתי עלוב נפש מדי מכדי
להיות חשוב, מעניין או משנה. מקום ראשון במצעד ה"מי ייתקע לעצמו כדור
בראש ברגע שיקבל רובה בצבא". לא תקעתי כדור, אבל כנראה שזה בגלל
שמעולם לא באמת קיבלתי נשק. עם השנים היא נשכחה. היו הרבה אחרות.

נורמה ג'ין ונועה, וההיא מפה והירושלמית הנעלמה שסרקה את הצד השני של
העולם וחזרה בדיוק בנקודה הנמוכה והחשוכה של חיי, והייתה האצבע האחת
שהדליקה את האור. ועוד כל מיני אחרות שלאורך הדרך קראתם עליהן בבלוג.
חשובות יותר, חשובות פחות, הגיעו בדרכים לא דרכים ועזבו והסתלקו מהר.

אבל כנראה שזאת דרכם של אלוהים, הקארמה ומארק צוקרברג להעניק לי
הזדמנות שנייה לנצח את המלחמה הראשונה שבאתי איתה עם רוגטקה אל
מול מטוסי קרב חדישים. אז אני מנסה לחפש בי את החלקים המעזים. אלה
שיוכלו לעזור לי לספר לכם למה היא הייתה חשובה אז ולמה חשובה היום.

הייתי צריך רק להסתכל עליה כדי להיות יצירתי מעבר לכל מחסום או עכבה.
היא הייתה הבנאדם היחיד שיכולתי לצייר מהזיכרון, כולל הצלקת ליד הגבה
וידעתי איך ליצור את התחושה של המגע הרך שלה, למרות שאחזתי בידיה
רק פעם אחת בעבר. החזקתי חזק, לא רציתי לעזוב, ידעתי שלא יקרה שוב.

זה היה רגע שחלקנו לפני המון שנים. שני אנשים שכבר לא ממש קיימים כמו
שהתקיימו אז. את הסיפור שלי אתם כבר מכירים. את הסיפור שלה אני עדיין
לומד. אולי לפני שנהיה זקנים מדי מכדי לזכור, אוכל להיות מסוגל שוב לצייר
את פניה מהזיכרון, ולכתוב עליה מעבר לכל מחסום ולא לפחד כל הזמן לצאת
מהמסגרת.