מילה ותמונה

אתמול נדדתי ואנדוד גם מחר.
היום אני צריך לנוח.
מדהים אותי לגלות שאני נדהם לגלות
בכל לילה מחדש את המיטה שלי ריקה.

רחבה מדי רק בשבילי, עצובה מדי בשביל הימים האלה.
אני ישן על הכסא או נזרק על הספה ומחכה.
כלבה אחת כבר דפקה לי בדלת השבוע. אולי כלבה אחרת תרים טלפון.

אני שוכח לפעמים מאיפה התחלתי
ואני שוכח לפעמים לאן אני רוצה להגיע.
אלה הרגעים שאני מסתובב בהם כמו עכבר מורעל
או כמו ניו מתלבט איפה בדיוק לשכב
ושוכח לגמרי את האפשרות שנקודת הציר של המעגל
לא יושבת באמצע.
העיגול שלי זז all over the place ואני לא יודע איפה אני יותר.
ואני נופל והעולם ממשיך להסתובב. תמיד מישהו צריך להמשיך להסתובב.

וכשאני מתאפס אני ממשיך לשוטט, הפעם בקו ישר.
מסתכל אחורה ורואה את עברי.
ואני מסתכל מסתכל ורואה את היעד הבא שלי.
אבל אני מסתכל לצדדים והכל מטושטש וזז מהר מדי
ואני נבהל ומתחבא ומתחבר לילד שבי שרק רוצה
שיעזבו אותו בשקט ויתנו לו להיות.

ימים הירואיים של עשייה והתמודדות
אל מול ימים עלובים של כלום ואפסיות
ובאמצע אין שום דבר לכתוב עליו.
שיא או שפל, נצחון או תבוסה מחפירה.
כאילו אין אדם בתוך כל העסק הזה.

יש שמחת חיים אמיתית אחת שאני הולך איתה לכל מקום
והיא לא מרפה ולא מרשה לי לוותר.
לא משנה איפה אני ואיזו סערה מתחוללת בפנים.
זה בכלל לא חשוב שאני מרגיש מחורבן ובא לי לברוח.

היא מזכירה לי שיש מרחבים אדירים לפניי ולצדדיי,
וגם אלה שמאחוריי הם לא בושה גדולה.
היא מזכירה לי שיש שמיים מאוד גבוהים למעלה וים מאוד עמוק
למטה.
היא לא מרשה לי להרים ידיים ולהגיד שזהו, נגמר.
אבל גם אם היא לא תודה בזה,
לפעמים זה נראה פאתטי.

רביעייה קאמרית מנגנת מוזיקה צלולה.
היא לא מעבירה בי רבע מצמרמורת העונג
שהמחשבה על כוס קפה איתה מעבירה.