מאז שהיו לי פרפרים בבטן.
התרגשות של התחלה אמיתית.
נשיקה ראשונה.
עבר כמעט נצח מאז הנשיקה הראשונה האחרונה שלי.
הייתי אז מישהו אחר בכלל.
זה כאילו כמעט מעולם לא הרגשתי ככה.
כאילו אני כבר לא באמת מסוגל.
משהו אולי כבוי בי עכשיו. משהו רדום עכשיו
ואני לא יודע איפה ואיך יתעורר וידליק
לי מחדש את השמש
וייתן לי סיבות חדשות ואמיתיות לרצות להתחיל יום חדש.
עבר יותר מדי זמן
מאז שהיו לי פרפרים בבטן.
התרגשות של התחלה.
נשיקה ראשונה.
מעבר למכשולים הרגילים שלי,
מעבר למבוכה,
מעבר לשיחה ולכוס קפה
ולהחזקת יד
ולהניח לה יד על הגב ולהרגיש את היד שלה מונחת על החזה
כשהיא באה קרוב.
מעבר לכל אלה
יש את הרגע הקטן הזה שבו אתה מחליט
שאתה הולך על זה.
אתה עושה את הצעד האחד שמצמיד אותך אליה.
זה רגע שבו כל מה שהוא לא "היא" לא שם.
זה רגע שבו אתה מבין שאתה מרגיש קרוב מספיק כדי לעשות את זה.
זה רגע מגדיר בעיניך.
הנה, זאת היא, ומחר בבוקר אתה תתעורר שמח עם התרגשות של השמיים האהובים עליך (אצלי זה אפורים, אצל אחרים זה כחולים בהירים).
אתה תוהה מה עובר לה בראש ואתה עוצר לרגע.
אם היא עוצמת עיניים, היא מחכה לך.
אם היא מקרבת שפתיים, היא כבר לא יכולה לחכות לך.
אם היד שלה תופסת חזק יותר את היד שלך או את דש הבגד שלך, היא צריכה שתעשה את זה. עכשיו.
ואני מתגעגע לתחושה הזאת.
אני מתגעגע לאישה הזאת שתגרום לי להסתכל עליה ערב שלם
ולהקשיב לכל מילה שלה כמו לשיר הכי יפה בעולם
ולדעת כל הזמן הזה שאני רוצה להיות שם.
שאין לי ספק שזאת האישה שאני רוצה קרובה אליי כרגע,
היא, ולא אף אחת אחרת - מהעבר, מהשירים, מהפנטזיות.
עבר נצח ואני חושש שיעבור עוד נצח
עד הנשיקה הראשונה הבאה שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
