מילה ותמונה

אחרי החשש מגורל הכלב,
העצב על הכלב,
ההתאוששות מהטראומה,
פיצוי היתר,
האיזון שהגיע,
זה שלא ראיתי אותך שנים ולא הכרתי אותך באמת כל חיי,
זה שאת לא יודעת מי אני בכלל,
החגים,
סוכות,
סתם אמצע שבוע
או סיום הלימודים,
נגמרו לי כל התירוצים. נשארתי רק עם סיבה אחת יחידה – אני פשוט מאוד רוצה.
ואני יודע, אני יודע, שזה אף פעם לא מספיק.
אבל זה כל מה שנשאר לי עכשיו, אחרי שניסיתי לחפש כל תירוץ אפשרי.
אני פשוט מאוד מאוד רוצה להיות איתך כבר.
אולי זה ייכשל, אולי זה יצליח, אולי זה יעבור מהר ואני אתחרט והיוצרות התהפכו. אני לא יודע, אבל אין לי ספק שאני רוצה לנסות ולהיות שם, בחלל הזה שאת נמצאת בו לגמרי איתי ובשבילי.

הרבה יותר קל לי להאשים את כולם, את יודעת. זה הרבה יותר פשוט.
ניק הורנבי כתב משפט שהיה לי מאוד קל להזדהות איתו ב-"קדחת המגרש":
"לא בפעם הראשונה בחיי, ולבטח לא האחרונה, עצבות מתחסדת דחקה לפינה כל צל של היגיון".
ואני חושב על זה, ואולי אני באמת גאון והם לא מבינים,
אולי אני באמת סופר מוכשר ולא סתם טכנוקרט מעולה במובן הכי רע של הביטוי הזה,
אולי הנושאים שבדמי והלהט שלי לדבר עליהם חושף אותם במערומיהם ומוכיח שהם, חסרי כל מצפון חברתי וסביבתי שלא מכירים את הצדיק בדורנו חיים אמסלם ולא שמעו על זה שבר-לב האשים את דנינו ויתר ניצבים על זיונים עם א', ב', ה' ו-ט', כשהוא בעצם עשה רק את ש' בנוכחות ר' ולא אכפת להם שמשפחת עופר מוציאה הודעה לקונית ומעצבנת יומיים אחרי ששלושה מעובדיהם מתו במפעלים שלהם.
זה הם!
זה לא אני, זה הם!

וזה לא אני, זאת את.
זאת את כי אני יודע שלא משנה מה אהיה או מה אעשה, את אף פעם לא תהיי קרובה מדי מכדי שיהיה לך אכפת.
כשהייתי עצוב ועלוב או שמח ופורח, את לא היית פה.
כשהייתי גיבור על או הנבל המרושע, את לא ידעת על זה בכלל.
כשהייתי המלך או ליצן החצר, זה בכלל לא עניין אותך.

כך או כך או כך, אני פשוט לא מצליח להתקרב כמו שאני חושב שאני צריך.
אני הראוי, ככה הם אומרים לי כולם.
אלה שמכירים אותי מפה, שראו את נפשי העירומה פעם אחר פעם,
ואלה שהחליפו איתי מילה במסדרון או בהתנחלות הדדית במשרד.
אני הראוי.
"היא" המפסידה.
כל "היא" שלא רצתה להפסיד, לא יכלה לקבל אותי, וכך חלפו השנים ואני מסתבך במקומות שאני לא רוצה, וכולם מבטיחים לי שאת מחכה שם. אבל איפה לעזאזל זה "שם"?

אז ביום חמישי הזה, אחרי שבוע סופר ארוך ומתיש, כשאני פה ותאי המוח שלי שותים מאי-טאי בחוף תאילנדי ומשתקמים לקראת השבוע הבא שיהיה בוודאי כמו השבוע הזה – בלעדייך,
אני לא רוצה להיות חכם. אני מעדיף להיות צודק.
הערב, לא בפעם הראשונה בחיי, ולבטח לא האחרונה, עצבות מתחסדת דחקה לפינה כל צל של היגיון.