מילה ותמונה

אני מרגיש בן 14 שוב, ואני אומר את זה בדרך הכי חיובית שבה זה יכול להיאמר (וזה לא פשוט, כי בגיל 14 הייתי יצור מתועב שגוזל אוויר מכאלה שאשכרה ראויים לנשום אותו).

לא תיארתי לעצמי שיהיו לי הזדמנויות שניות מהסוג הזה.
כמובן שזאת לא המציאות פר-סיי, אלא בעיקר השיחות שאני מנהל ביני לבין עצמי,
אבל זה מרגיש כמו אפשרות לצדק היסטורי.
כמובן שאין לי מושג ירוק מה צפוי לי מאחורי הדלת הזאת, של הרטרו, אבל אני ממש משתוקק לפתוח אותה כבר.

וברונו מרס ממש לא עוזר לי להתאפק...

למדתי לא להחזיק נשימה יותר,
מצד שני, טוב לדעת שאני עוד מסוגל להתרגש ולהרגיש ככה.

עוד לא אבדה תקוותי, מסתבר...

(והנצחון של נתניה מאוד לא הזיק לתחושה הטובה ולאדרנלין שמפריעים לי לישון עכשיו...)