מארק רונסון גורם לפתטיות של בוי ג'ורג' להישמע עצובה וטראגית.
מעניין איך החיים שלי היו נשמעים אם הוא היה מפיק אותם לצלילים.
החלקתי באמבטיה וחטפתי מכה בברך. המים הגיעו עד אמצע הסלון.
אני מחכה לטלפון שכבר לא יגיע הערב, למרות שממש קיוויתי לו,
ואני ממש צריך לראות פרצוף אנושי בדקות הקרובות. לא עשוי פיקסלים, אלא אחד כזה שממש אפשר לגעת בו.
התחננתי מאלוהי הכלום הזה שישחרר אותי מכבליו וייתן לי להרגיש כמו אתמול בבוקר, כשחלמתי על ניו והמשכתי לישון עד שהחלום נגמר והגעתי מאוחר לעבודה, וזה בכלל לא שינה, כי אלה היו דקות של חסד אלוהי שלא הייתי ממיר גם תמורת שנה מחיי.
אבל אלוהי הכלום הזה לא נוטה להקשיב, אחרת הוא יאבד את המהות שלו ויעלם, ואף אחד לא רוצה להיעלם. אף אחד לא רוצה להיעלם. גם אני לא רוצה להיעלם, אז למה הערב אני מרגיש שאני נעלם?
אולי זה הלחץ מהפרויקט הזה שלקחתי על עצמי שאמור לעלות לאוויר ממש בכל יום ואני לא מצליח להתמודד עם הקשיים הטכניים, אולי זאת ציפייה ארוכה שמכה בי שאני עדיין לא לגמרי האיש שאני רוצה להיות ואולי זה סתם ערב כזה, שקר לי בו מדי ומשעמם לי בו מדי ואין לי שום דבר חשוב לבשר לעולם, למרות שאני ממש ממש רוצה לעשות את זה.
התובנה הכי טובה שלי הערב היא שאני רוצה שמארק רונסון יהפוך את החיים שלי לשיר.
זה בטוח יישמע טוב יותר מהשקט פה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
