מילה ותמונה

היום הזה קיבל תפניות מפתיעות מאוד היום.
ב-13:00 עוד הייתי בנעלי בית. ב-13:30 כבר הייתי עמוק בתוך הפקקים האינסופיים של רחוב קפלן בדרך לדיזינגוף סנטר כדי למצוא אותה.

היא נסעה לשם כדי לנסות לדוג איזה מקומון תל אביבי זניח במיוחד, ובמסגרת סשן ה"שבת שלום" הקבוע שלנו, היא שאלה אם אני רוצה להגיע ואפגוש אותה שם.
אז וויתרתי על הקוסקוס והמפרום של סבתא ואכלתי כריך חזה עוף עם אבוקדו בבר-גיורא. היה שווה לגמרי.

עוד קודם לכן, כשראיתי אותה מעבר לכביש של הרחוב הרועש נורא הזה, הלב החסיר פעימה.
גבוהה כמו שזכרתי. גב זקוף, שיער מתולתל וארוך. בולטת למרחקים.
משקפי השמש הסתירו את העיניים הגדולות שנחשפו אח"כ, אבל גם מרחוק, יכולתי לזהות אותה בין המון אנשים.

התיישבנו והיא יפה כ"כ ומחייכת כ"כ, ובדקות הראשונות אני מרגיש קצת לא שייך לכל האירוע.

דיברנו בלי להפסיק, חזרנו אחורה בזמן והיא סיפרה לי משהו עליי שאפילו אני לא זכרתי.
תחושת חוסר השייכות נעלמת ברגע שאנחנו מתיישבים על הספה תחת השמיים האפרפרים והעץ הנושר, ואני נפתח ומדבר כמו שלא תמיד קורה לי בפגישות ראשונות עם אנשים שכ"כ... רציתי להיות מולם. תמיד יש לי את הרגע שבו אני מנסה להבין מהבנאדם אם הוא בסדר עם זה שהוא יושב דווקא מולי ועד כמה הוא סובל.
אבל היא לא הפסיקה לחייך ודיברנו עם מבט בעיניים ובקלות ועל הכל והנוחות והנינוחות הכה רצויים השתלטו עליי ונהניתי.
אני לא יודע מתי לאחרונה אמרתי שפשוט נהניתי.
לאורך כל הדרך אני יודע היטב את מקומי ויודע היטב שזה חד פעמי, ולגמרי חי עם זה בסדר, גם אם במקום אחר בראש, זה של הפנטזיות והאהבות הישנות, אני רוצה להדביק אותה לקיר המטונף של הסנטר ולהגיד לה שחיכיתי לזה בערך כל חיי.

אני מנחש שלא אראה אותה שוב לעוד מיליון זמן, אבל חזרתי הביתה וידעתי שסוף השבוע הזה הוא כבר לא בזבוז טוטאלי של זמן אוויר וחיים של מישהו שהיה יכול לעשות איתם יותר, שהרי אין טוב יותר מהגשמת חלום ילדות ישן נושן.

אז הערב אני בבית, עם כוס קפה ואלטון ג'ון וסטינג.
תוכנית יום השישי הקבועה שלי כנראה הגיעה לסיומה, ועכשיו אני קצת שמח וקצת מלא אנרגיה וקצת לא רוצה לשבת פה והרבה אין לי ברירה.

אבל גם אם הערב הזה ייגמר כמו שאני מנחש שייגמר, אני יודע שהיום הייתה הפעם ראשונה שלי בעיר הגדולה של העיר הגדולה, בין המון המון אנשים, ולא הרגשתי לבד, אולי בדרכי להפוך למשהו חדש וטוב יותר.