| 2/2011
חריטות ושריטות
היום, המקום, השעה, הדקה, הצל, כיוון הרוח, הצלילים, הרעשים, המילים שנאמרו, המילים ששמרתי בפנים, צבע הציפור שעפה מעל הראש, צבע החולצה, המוזיקה שבקעה מהרכב החולף, צבע הרמזור בכל מילה שנאמרה, מספר ניידת המשטרה שהרעישה.
רכות הידיים כנגד גופי, רכות הגוף כנגד ידיי, טעם הסיגריות והאלכוהול על השפתיים, התפתלות הלשון שהשכיחה הכל, העיניים הפקוחות שלי שראו את העיניים העצומות, הלחי הנמתחת כשהפה נפתח להעמיק הנשיקה, האחיזה בדש הבגד שמתהדקת ומותחת את החולצה, היד שלי שמחליקה ונוגעת בעור המותן, עת החולצה מעט עולה.
מי משך את מי, מי נגע ראשון, מי העז ראשון לחצות את הגבול. איפה נזרקה החולצה, לאן נעלמו המכנסיים, איך קרה שנעל ימין רחוקה מרחק שני חדרים מנעל שמאל. מה הדבר הראשון שנאמר אחרי שהנשימה הסתדרה, איפה בדיוק היה הלכלוך, מי נישק את הנשיקה הראשונה שאומרת שהכל בסדר, שלא צריך למהר להזמין מונית.
ה"הלו" של הבוקר למחרת, ההודעה עם הסמיילי, הניתוח של הטון, ההתרגשות שלקראת, הפחד שמשתלט, החשש שמתפוגג.
ההבנה ששם בשביל להישאר.
יש לי זכרון של כל רגע, ואיפה שאין זכרון יש את פנטזיית ה"אילו" הארורה, את משאלות השווא, את כדורי הבדולח וקלפי הטארוט שנושאים עמם הבטחות דמוניות, על שינוי לבבות שלא רוצים להשתנות.
הכעסים שעולים בי והאכזבות שאוחזות בי כמו פיתון אימתני, מרפים ממני, זולגים ממני כמים קפואים מפנים עייפות בבוקר. מאיצים את הדם לזרום ומשאירים סימן לרגע ונעלמים.
ראיתי הכל ועשיתי הכל וידעתי הכל ונצחתי הכל.
או לפחות ככה סיפרתי.
ועכשיו אני עומד עירום על גבעה ומסתכל על מישהי שמסתכלת על הכל חוץ מאשר עליי. ואני כבר לא פגוע או כועס, רק משתעמם למוות מהסיטואציה בה הייתי בעבר.
וכשהיא בוחנת את להקת הפרפרים המתרוממת ממרבד הפרחים, אני עומד עירום על הגבעה ותוהה ביני לביני,
יש חיים על מאדים?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
