מילה ותמונה

זה מקום מושלם, יותר ממה שכל אחד אי פעם הצליח לתאר.
ויש שם מלכה ויש לה לוחמים שימותו בשביל שהיא תוכל לאכול מנגו טרי, מתוק ועסיסי ישר מהעץ.

ואותה מלכה, ילדה, אוהבת להתלכלך מהדבק של הפרי הכתום הזה. זה גורם לה לצחוק כשהידיים שלה נדבקות אחת לשנייה.

זה מקום מושלם, יותר ממה יפה ממה שאי פעם מישהו הצליח לצייר.
אני לא יודע. רק סיפרו לי.
כששמעתי רעשים הם סיפרו לי שאלה קולות נפלאים,
וכשהייתי שיכור והכל הסתובב הם אמרו לי שהכל בסדר, שאני ממש בסדר. זה העולם שנכנס לסחרור.

והייתי מתסכל במראה באותם ימים, ומעולם לא ראיתי את עצמי יפה יותר, בריא יותר, מוצלח יותר, מאשר בנקודת השפל ההיא.
ידעתי שלא משנה את מי אני רואה, הוא שם בשבילי. נהייתי מרכז העולם.

זה היה המקום המושלם.
היה בו את כל הטוב שבעולם, והיה בו את כל החרא שבעולם.
היה בו הלום קרב שזינק על הקירות, ויום אחד ניגש אליי כי ראה אותי מצייר. הוא תפס אותי בפרק היד ומשך אותי.
הייתי מבוהל, רק שלא יחטוף את הטירוף עכשיו וישתול אותי באחד הקירות. והאיש המטורף, המסכן הזה, הראה לי ציורים שצייר.
פרחים עדינים עדינים, מדוייקים מדוייקים. כ"כ שלו, כ"כ רגוע, כ"כ רחוק ממה שהתרחש רק בבוקר מחוץ לחדר של מנהל המחלקה.

אני לא הייתי שייך לחור הזה, מין הסתם.
רק הפרוצדורה הצבאית הקרה שראתה בי מספר, ואף אחד לא ניסה אפילו לשאול אותי מה באמת קרה באותו לילה. הם החליטו בשבילי.
הם הזריקו לי משהו שארגע, למרות שהייתי שלו (איפה הם היו שעתיים קודם לכן כשקרה כל הבלגאן?) ושמו צמיד על היד. ברגע אחד, הפכתי מ"הנווד" ל"תיק מספר כלשהו".

ביום שישי בבוקר ההורים שלי הגיעו, אחרי שהחברים שלי סיפרו להם על מאורעות אתמול בלילה.
אבא שלי שתק. אמא שלי בכתה.
בין השלישייה, כל אחד קיבל תפקיד - אחת בכתה, אחת צחקה כי לא רצתה לבכות, ואחי שאל, כי פשוט לא הבין.
אבא שלי שתק כל הביקור, ואמא שלי רק שאלה אם אני צריך משהו מהבית.
יכולתי להתמודד עם הכל, רק לא עם ההורים.
הם נשארו איתי עד הצהריים.
כשהלכו, נשברתי.

בחדר היו איתי שלושה אנשים, שבגלל שהיו "ותיקים", יצאו הביתה לשבת. היה לי חדר עצום מימדים לבד לגמרי.
בלי הזקן הנוחר, בלי הערס שמדבר בטלפון ובלי השקט התמהוני שהיה מסתכל עליי במבט מפחיד.
הוא היה האיש היחיד שדיברתי איתו שם, והוא סיפר לי שהוא מקבל טיפולים בשוקים חשמליים. הבנתי למה הוא נראה כמו שהוא נראה.
כשראיתי אותו עם אלקטרודות, ריחמתי עליו, כאילו שאני במקום טוב יותר.
כאילו שלי אין צמיד על היד ותווית של "משוגע".

ביום שבת באו דוד ודודה שלי. אני ציירתי את מה שהשתקף לי מהחלון. את הבניין שממול, העצים, גרם המדרגות המוזר שלא ראיתי איפה הוא נגמר, ועד כמה שאני יודע, הוא הוביל לשום מקום.
יצאה כל החמולה לשחק כדורסל ולא הייתי לבד עד הערב.
כשהלכו, נשברתי.

כל יום באה חיילת אחרת לבקר, וכל יום גרמתי לזאת שבאה לבכות.
במשך שבוע נכנסו אליי ילדות בנות 20, מלאות בעצמן עם שרוך צבעוני יפה ועיתון ידיעות, ויצאו בוכות, כשהסברתי להן שאני לא צריך להיות פה. שיוציאו אותי מפה, ועכשיו.
שאני לא אעשה בעיות, אין לי שום עניין בלהתחיל להסתבך בנקודה הזאת, אבל... רבאק, אני נראה לך משובש?
"אני לא יודעת מה להגיד לך" היה בד"כ המשפט האחרון בביקורים האלה.
כשהן הלכו בוכות, ידעתי שאני צודק. ידעתי שאני באמת לא שייך לשם. אלה הרגעים בהם הרגשתי הכי חזק בעולם. הרי - הנה, הוכחתי למי שקובע.
אז למה עדיין הייתי שם? את השאלה הזאת לא טרחתי לשאול את עצמי באותם רגעים. הייתי עסוק מדי ב"נצחון" שלי.

אבא שלי המשיך לבוא לבקר.
כל יום קנה לי סנדוויץ' שקשוקה ובמבה מהדוכן שבחוץ.
אמא שלי לא באה. ביקשתי שלא יבואו כולם, כי זה כבד עליי, אז אבא שלי, כמי שנוהג, היה מגיע.
כשעבד לילה, אמא שלי באה עם אחותי באוטובוס.
זה היה נורא לראות אותן מגיעות רטובות וקופאות מקור בשנים שפברואר עוד היה חורפי.
כשהלכו, נשברתי.

ידעתי שמהצל הזה שהייתי, יכולתי לצאת רק חזק יותר.
ידעתי שעוד שבוע או שניים נגמרת החוויה המפוקפקת הזאת שמישהו החליט להעביר אותי ולא טרח לספר לי למה, ואני חוזר להיות עצמי ועצמאי.

היה שם אחד, עם זקן, על כסא גלגלים, שהיה צועק ומקלל בכל פעם שהייתי עובר מול החדר שלו.
הייתי חולף על פניו בריצה.

יום אחד בבוקר הרופא שלי החליט שזה זמן טוב לצאת לחופשה ולחזור בערב.
אבא שלי בא לאסוף אותי ונסענו הביתה. היד שלי החזיקה את הידית הזאת שיש מעל הדלת.
הוא אמר לי "תוריד את היד. רואים את הצמיד".
אז הורדתי. שתקתי כל הדרך הביתה, עסוק בלהיות נעלב, במקום להבין אותו.
כשנכנסנו היו בגדים שלי מקופלים על המיטה והשמיכות מסודרות. נשכבתי על כל הבלגאן הזה. ישנתי במיטה שלי.

בערב באה החברה הכי טובה שלי באותה תקופה, היחידה שביקרה אותי בכל יום שהייתי שם, גם ביומיים שההורים שלי לא הגיעו.
היא הביאה לי משהו שישמור עליי ושכבנו כל הערב במיטה בלי לדבר יותר מדי. סתם שכבנו.
הגיעה העת לחזור וכל השלווה והטוב ששרו עליי באותו יום, נעלמו כלא היו.
הפעם הראשונה בחיי שבא מצאתי את עצמי בוכה על הרצפה (הפעם השנייה והאחרונה הייתה כשנפרדתי מניו).
"את לא מבינה מה זה לחזור לשם. את לא מבינה. אני לא שייך לשם, אני לא רוצה לחזור לשם".
היא לא הבינה ולא יכלה להבין, רק עזרה לי לקום וירדנו למטה.

המונית הגיעה, נפרדתי ממני.
"פנימית ב', תל השומר".

נשארתי שם עוד יומיים.
האחות גזרה לי את הצמיד,
ועמוס שקיות בגדים ודברים שהביאו לי במהלך השבוע, חזרתי הביתה לבד.
מאז ועד היום, קו 43 עושה לי בחילה
ותל השומר הוא מקור כל הרע בעולם.
שם נגמרתי לראשונה, ושם דאגו לפרק אותי לחתיכות קטנות קטנות, רסיסי האיש העצוב שהייתי.

המקום האחד שאני לא מוכן לחזור אליו,
והזמן, למרות שאחרי חצי השנה האחרונה עם ניו נראה לי כמו נופש בקלאב הוטל,
הכי עצוב ומפחיד שידעתי עד השנה האחרונה.