מילה ותמונה

עם שירי להקות צבאיות ברקע, אני במוד מאוד מוזר כרגע.
"מלכות החרמון" נשמע לי אחרת, אחרי ששמעתי את יובב כץ, כותב השיר, מודה שהשיר הזה נכתב מתוך אווירת האופוריה הלאומית ששררה פה אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים.
פתאום אני מבין את ההתרגשות שעוברת לי בגב בכל פעם שאני שומע את "פרחים בקנה" (המקורי, לא הביצוע המזעזע של סאבלימינל!) - השיר נכתב לא מתוך כמיהה לשלום, אלא מתוך אמונה בו. אמונה שאנחנו חזקים והם מבינים את זה, ואין להם באמת ברירה.
"שתי אצבעות מצידון", מזכיר שלא כך היו פני הדברים.

"מי שחלם" שובר את הלב בשורה של "מי שהלך הוא לא יאהב עוד לעולם".
להם יש לפחות תירוץ. מה אני אגיד?

"שיר הרעות" מחזיר אותי לפרופורציה ולהבנה שיש דברים גדולים ממני. אני, כפרט, לא משנה באמת.
משנה מה אני חי עבור, מה אני משאיר אחריי.
ובכן, ידידיי, אני חי בשביל המשכורת הבאה, שגם ממנה לא אהנה כי צריך לשלם חשבונות.
אשאיר אחריי חשבון בנק לא רע ואפס אנשים שיגידו "זוכרים את היום הזה עם הנווד?".

"מי שחלם גבעתי" מזכיר לי את הבן דוד שהיה חבר טוב שלי פעם.
קינאתי בו. הוא היה טוב בהכל.
צייר בחסד, מנגן ברסיטלים וזוכה במדליות בתחרויות ג'ודו. היה קצין בגבעתי, חרש את העולם. לא ראיתי אותו בערך... 10 שנים, כמו את יתר בני הדודים, חוץ מאחיו שעשיתי בשבילו עבודה.
גאוות יחידה. להיות חלק ממשהו גדול.
כמה נפלא זה נשמע לי.

"בלילות הקיץ החמים" ו"איזו מין שלווה", דווקא בקולה של רוני דלומי היפהפייה, מזכירים לי ימים קצת אחרים. לילות של ישיבה אינסופית על הספסל. לפעמים בלי לדבר, רק להסתכל סביב, בחבורה, ביחד. לפעמים מישהי הייתה מניחה ראש על ברכיי והייתה מסתכלת לשמיים. השעון לא משנה כי הוא לא אומר כלום. אפשר ללכת לישון רק כשהשמש קצה משנתה ולהתעורר מטלפון בצהריים, כדי לאכול משהו וללכת לשחק כדורגל ביחד.
שום סיבה למהר.

"הוא לא ידע את שמה" מחזיר אותי אחורה, לפסיכולוגית שלי ברחוב באזל. הייתה שם מאפייה קטנה של 'לחמי', והייתה שם בחורה מדהימה ביופייה. קראו לה טל. תמיד הייתי עובר שם ולא העזתי להיכנס ולדבר איתה. אחרי כמה סשנים, כשכבר חל שיפור די ניכר, העזתי להיכנס אליה. היא הייתה הבחורה הראשונה והיחידה ש"התחלתי" איתה. אני לא מאלה שניגשים ומדברים. תמיד מכוח האינרציה או וירטואלי. באמת ניגשתי אליה והתחלתי לדבר איתה.
היא הייתה גדולה עליי בשנים וביופי, אבל חייכה אליי והביאה לי חתיכת בראוניז שבדיוק יצאה מהתנור. היא הייתה מקסימה וניסיון לא רע בכלל.
אח"כ הייתי מקדים קצת ויושב איתה על הספסל מחוץ למאפייה.

"הורה היאחזות" מזכיר לי את עינת שרוף. אז אני מדלג.

ורק "ואלס להגנת הצומח" של להקת הנח"ל צועק את מה שאני באמת מרגיש:
הסתכלו מה שקורה לי בדרך:
כל אחד
עובר
חוטף
קוטף
קולע לו זר.
לו הייתי חיה או פרח,
אז היה מצבי
אחר!