מילה ותמונה

וואו...

זה ממש קשה לפתוח בלוג...

המחשבה הראשונה שעולה בראש היא "מאיפה להתחיל?". להציג את עצמי? לפתוח בסיפור? בדיחה? ציטוט...

אני לא חושב שיש לי את התשובה המוחצת כדי למשוך אתכם להמשיך לקרוא עד הסוף, אבל נתחיל מהחוויה האחרונה שקרתה לי...

טוב, לא בדיוק חוויה... יותר נכון לומר, בכלל לא חוויה... רק חלק מתהליך ההרשמה שאולי יספר במשפט אחד את המטרה של הבלוג הזה שלי.

כשנרשמים לבלוג, יש קטגוריות.

אחת מהן הייתה "פילוסופיה, משהו (לא זוכר מה הייתה המילה) בנבכי היקום".
אז אני לא יודע אם נעשה משהו בנכבי היקום, אבל כן נכנס לנבכי חייו של הנווד.

תכירו אותי לפני ולפנים, ואני מקווה שאכיר כמה שיותר מכם.

אני הנווד, עוד מעט בן 25.

למה נווד? כי אני עוד לא יודע איפה אמצא את העוגן והבית.

אני עוד לא יודע מה אעשה כשאהיה גדול. אני עובד במשרה מאוד יציבה כבר כמה שנים ולומד עכשיו משהו אחר, אבל אני לא משוכנע שזה מה שאני רוצה לעשות.

אני כן יודע שאני רוצה לעשות שינוי. שינוי אצל האנשים שרואים את העבודה שלי. שינוי בחייהם של האנשים הקרובים אליי. להשפיע. להיות חשוב.

בינתיים אני נודד. בין אנשים, בין חוויות...

כדי שהרשומה הזאת לא תהיה לגמרי רשמית, אצרף משהו קטן שכתבתי באחד ממסעותיי...

כשהפחד דופק על הדלת, השדים רוצים להיכנס,

החושך לא מפחיד יותר, רק השקט מתחיל להימאס,

אז אתה נותן לשדים לחדור פנימה, להביט בעיניך,

אתה מגלה שהם לא רעים כ"כ, לפחות הם שם,

בניגוד לאחרים בחייך,

ואז אתה מוצא את עצמך הופך לאחד מהם,

אתה הופך לשד.

בלתי נראה, בלתי מורגש, וכשאתה צורח- לא נשמע הד.

ורק אתה יכול לראות אותם, ורק הם מקשיבים,

אתה הראשון שלא פוחד מהם,

אתה הראשון שהם ממש אוהבים.

כשהיאוש דופק על הדלת השדים לא מרשים לו לחלחל,

אתה מגלה שהם חבריך אבל מתחיל להתבלבל,

הרי הם אמורים להיות רעים, לשגע את הלילה,

אבל הרעים ישנים עכשיו, ורק אתה עם השדים למעלה,

מלמד אותם את שיריך, מספר את סיפור חייך,

הם מחייכים חיוך מריר בחלק של הגדולה שבאהבותיך,

הם מבינים את כאבך, מגינים עליך מפני הגשם שלא יורד,

כי עכשיו אתה כמוהם,

עכשיו אתה שד.

הבדידות והצער, הכאב והזעם,

כמו צללים מין העבר, כמו קולו מפעם,

עולים בך שוב, ואתה שוב מרגיש לבד,

אתה פותח חלון לעולם, אבל אין שם אף אחד.

כשהזעם דופק על הדלת, השדים עוצרים בעדו בגופם,

ופותחים לך חלון לשמיים כדי שתראה את המלאכים במעופם,

נותנים לך חמצן כדי שתוכל לנשום,

ושלווה, שתוכל לחלום,

אתה מוצא בהם נחמה, הם עונים על כל שאלותיך,

אתה תהיה אתה בשבילם, והם יגשימו חלומותיך,

ימלאו את תשוקתך לאהוב ולהיות נאהב,

כי אתה אחד מהם,

אתה שד עכשיו.

הבדידות והצער, הכאב והזעם…

עכשיו זה סוף הלילה, צריך להחליט כבר,

אם אתה שד עכשיו, מי יודע מה תהיה מחר,

צריך לגלגל את הקוביות ולקוות לטוב,

ואולי להישאר עם מי שהחליט לאהוב.

הבדידות והצער, הכאב והזעם,

כמו צלילים מין העבר, כמו קולות מפעם,

נוגעים בך שוב, ואתה צריך לבחור,

אם אתה נשאר או הולך, ואז לא תוכל לחזור,

אם השד ואתה הם אותו אחד,

אז לך, כי רק ככה אף פעם לא תהיה לבד…

אני כבר לא שם, חייב לומר... היום הנוף הוא קצת שונה, אבל זאת ההתחלה האמיתית של הבלוג הזה..

כמה שנים אחורה, בחיפוש אחרי מישהו שיישמע, שיקשיב...

אשמח לתגובות, לשמוע מכם ולהכיר אתכם...

מקווה שנתראה בקרוב.

הנווד.