מילה ותמונה

סתם מחשבות לא מעובדות של לפני צהריים...

מלחמה

40 שנה למלחמת 6 הימים. הרבה לפני שהייתי בתכנון.

אתמול בערב ראיתי סרטים בערוץ ההיסטוריה, קראתי כתבות. בשורה התחתונה, כשסיכמו את הימים שאחרי המלחמה, כולם השתמשו באותה מילה – אופוריה.

ועל מה האופוריה, אני שואל? על 770 הרוגים? אלפי פצועים?

האם כבר אז התחילה הגישה הכל כך מוכרת לנו של "הכל בסדר" ו-"יהיה בסדר"?

הרי במבט לאחור המלחמה הזאת שבתה את ההנהגה באותה קונספציה שמדברים עליה כל פעם שמדברים על מלחמת יום כיפור.

אני לא מבין גדול במלחמות ישראל. אני מבין עוד פחות בניתוחים צבאיים-אסטרטגיים-פוליטיים וכאלה, אבל אני יודע שהייתה מלחמה, ובמלחמה אין מנצחים. יש את אלה שספגו פחות אבדות, אבל קשה לי לקרוא למלחמה שהביאה ל-770 הרוגים, הרבה מהם ילדים בסביבות גיל 20, ניצחון.

מצד שני, כמו שכבר אמרתי, לא מבין גדול במלחמות. יכול להיות שאני טועה.

מלחמה 2

אתמול בזמן שקראתי על המלחמה, נתקלתי בלינק לאתר של משרד הבטחון להנצחת חללים.

חיפשתי את האנשים שאני מכיר, לדעת מה כתוב עליהם. להתחבר מחדש.

אח של דוד שלי נהרג במלחמת יום כיפור. שמעתי עליו ולא ממש הכרתי אותו.

שניים אחרים הכרתי אישית.

אורי, המדריך שלי בתנועת הנוער, שהיה בחופשת שחרור, התנדב לעזור לחבריו ונהרג. אחרי מותו גילינו שעמד להציע לחברתו נישואין. הוא היה חבר טוב של אחותי ואני הייתי זה שסיפר לה על מותו, בטלפון. לא ראיתי אותו כמה שנים לפני שנהרג. אולי פה ושם נתקלנו ברחוב. שמעתי עליו הרבה דברים מאז שנהרג, ובכל יום זכרון, את תפילותיי אני מקדיש לו.

השני היה יעקב. לא היינו חברים, לא ידעתי עליו הרבה מלבד השם שלו. פשוט במשך שנה שלמה, פעמיים בשבוע, אני והחברים שלי מולו והחברים שלו, במשחק כדורגל סוער עד שהיינו נופלים מהרגליים.

חבר סיפר לי שהוא נהרג כדרך אגב, לקח לי זמן להבין מי זה. אבל אז הבנתי שזה "יעקב הגבוה"... יש את ההלם הראשוני הזה שמכה בך.

אני מניח שבמלחמת ששת הימים ובמלחמת יום כיפור, התחושות האלה וההלם הראשוני הזה הכה חלק מאוד גדול מהעם. מדובר בסה"כ כמעט על 3000 הרוגים בשתי המלחמות האלה, כשבדרך הייתה גם מלחמת ההתשה. אני מניח שהמוות הגיע כמעט לכל שכונה ולכל רחוב.

ואולי שם כוחנו... דרך המוות הזה, דרך כל האסונות שרחשו עלינו, אנחנו עדיין כאן.

לפחות עד שהאיראני יחליט אחרת...

נבחרת ישראל

ובמעבר חד (מאוד)...

היום ישראל - אנדורה.

האם אתם חושבים שדרור קשטן סוף סוף יבין שלא צריך שלושה קשרים אחוריים נגד יריבות בסדר גודל הזה? מה גם שאחד מהם זה באדיר שנמצא ה-ר-ב-ה מעבר לשיא...

וחוץ מזה, לא יודע אם שמתם לב, אבל נבחרת ישראל כבר לא בכותרות. פעם כל משחק ידידות היה מקבל שער בעיתון וידיעה ראשונה בחדשות הספורט. אתמול היו 2 אייטמים לפני הנבחרת בחדשות הספורט, והשער של ידיעות כולו על קטשרף.

אני מניח שזה תהליך של שנים. אחרי הביזיון של דנמרק, השיממון של נילסן, התחת של גרנט והעקרונות של קשטן, עייפנו. אנחנו רוצים הישגים, ויותר מזה – רוצים לראות כדורגל!

פרידה

פעם הייתה לי חברה טובה. עכשיו היא כבר לא כ"כ טובה. הייתי מקדיש לזה רשומה, אבל אולי בפעם אחרת, כשאבין מה לעזאזל עובר עליה ועלינו... טו מייק א לונג סטורי שורט, אחרי שנה וחצי של חברים-הכי-טובים-בעולם, עם תקופות טובות יותר ופחות, התחלנו לריב קצת יותר מדי. פתאום הקול שלי מעצבן אותה, הבדיחות שלי כבר לא מצחיקות אותה ובאופן כללי כבר לא ממש כיף לנו יחד.

לחתוך, נכון?

אז זהו, שזה לא כ"כ קל. היא עדיין חברה טובה שלי ואני עדיין מאוד אוהב אותה. נמאס לי לריב, אבל אני יודע שבלעדיה אהיה הרבה יותר בודד. יש לנו המון במשותף, תמיד יש על מה לדבר. הבעיה היא שגם בצדדים הפחות טובים יש לנו המון במשותף. אני כבר לא ממש יודע מה לעשות.

בשלושת הימים האחרונים תקשרתי איתה במיילים, סתם כי לא נוח לי לדבר איתה. "לא נעים", אחרי כל מה שנאמר במיילים. זה אף פעם לא היה ככה, אבל אולי ככה מתחיל הסוף.

עבודה

כן, כן... אני בעבודה עכשיו. לקחתי הפסקה כדי לשתף אתכם במחשבות שלי, וגם כדי של-ג' יהיה מה לקרוא ותמשיך לבקר... אז ג', אולי תגיבי?...

חוץ מזה, אתם יותר ממוזמנים להגיב, לקטול, לבקר וגם דברים טובים, אם תרצו... אני בוודאי לא אתאכזב.

נתראה בקרוב.

הנווד.