מילה ותמונה

בתקופה האחרונה אני עד לתורת "החזק שורד" אצל בעלי החיים, וזה פשוט עושה אותי עצוב.

מאחורי הבית יש להקה חביבה של חתולים. אחת מהן המליטה לא מזמן 2 חתלתולים חמודים.

העניין הוא שבעוד אחד מהם גדל להיות חתול לתפארת הבלוק, השני ננטש על ידה.

הוא לא גדל בכלל, כנראה כי לא אכל כלל, יש לו קרומים על העיניים והאוזניים, הוא חלש ובקושי יכול ללכת.

ליבי נכמר עליו בכל פעם שאני רואה אותו, אז אני מתיישב על שפת המדרכה ומלטף אותו. מביא לו מעט חלב שהוא לא נוגע בו אף פעם.

ואז אני עולה הביתה, והלב פשוט... כואב.

אני מניח שהוא לא מרחם על עצמו, אני לא בטוח שהוא סובל, אלא פשוט חי את חייו הקצרים ומנסה להיאחז בהם.

אבל אני, שבעלי חיים ושלומם זה ערך עליון עבורי, סובל מזה שאני לא יכול לעשות בשבילו כלום.

לקחת אותו הביתה אני לא יכול. הכלב שלי לא יאהב את זה.

לקחת אותו לוטרינר יהיה להוציא אותו להורג.

כל מה שנשאר לי זה לתת לו מעט חמלה, כל בוקר לפני וכל אחה"צ אחרי העבודה.

כשימות ודאי ייכאב לי חצי יום ואז יעבור.

עד החתול או הכלב הנטוש והרעב הבא.

בתור ילד תמיד היה לי חלום שכשאהיה עשיר, הדבר הכי גדול שאעשה עם הכסף יהיה להקים מקלט ענק לבעלי חיים.

נאסוף לשם את כל הכלבים הנטושים, החתולים הרעבים והחמורים המוכים.

נאכיל אותם, נדאג להם, ניתן להם פינה משלהם וטיפול רפואי מקצועי.

נסרס אותם ונדאג לכל חוליים.

נרדים אותם רק במקרים סופניים, אחרת ניתן להם לחיות, להזדקן ולמות בכבוד.

נמסור את הכלבים, ולא נמכור אותם, ורק לאחר תהליך סינון, כי אני יודע איך זה נגמר ברוב המקרים.

נתן להם את החיים להם הם ראויים.

אתם מבינים, יש אנשים רעים.

רוצחים, אנסים, פושעים וגם סתם מניאקים גונבי דעת.

אין כלבים רעים.

אני מצרף קטע שראיתי בתוך סרט.

אני די חושב שזה אומר הכל.

אני מקדיש את הקטע לחתלתול הקטן, שאתמול חיפש דרכו במדרכה לאיזו פינה מוגנת והבוקר לא ראיתי אותו.

לחייו...

תהיו טובים אליהם. הנווד.