מילה ותמונה

אני זוכר את היום האחרון שלנו יחד.

זה היה יום שבת וקמנו מוקדם בבוקר.

תכננו לעשות טיול אופניים, היא, הקטנה ואני.

הן כ"כ דומות אחת לשנייה, היא והקטנה.

השיער הגלי שנופל על הכתפיים, החיוך הבלתי נגמר. הדיבור המהיר, הצחוק. העיניים הנוצצות מטוב.

הן שתיהן כ"כ מלאות חיים.

כ"כ דומות.

הקטנה נכנסה לחדר בריצה. "בוקר טוב!" היא צעקה וקפצה על המיטה.

בקושי פקחנו עיניים וכשהיא ראתה שהקטנה עם נעליים על המיטה היא כמעט וכעסה עליה.

רק כמעט, כי היא לא הייתה מסוגלת באמת להתעצבן. רק לנזוף קלות, לתת מבט מחנך. לא לכעוס.

גירדנו את עצמנו מהמיטה, היא ואני, ציחצחנו שיניים, התלבשנו. הקטנה הייתה לבושה כבר משש בבוקר. היא אהבה את טיולי האופניים האלה.

איכשהו הצלחנו לגרום לה לאכול ארוחת בוקר. הקטנה הזאת, כ"כ הרבה מרץ והתלהבות יש בה.

היא הלכה להחליף חולצה כי לא היה לה נוח ואני חיכיתי על הספה עם הקטנה. שאלתי אותה על הטיול שהיה להם מהגן לגן החיות הקטן שבעיר. בהתלהבות אין-קץ סיפרה לי שהנחש התסכל עליה מבעד לזכוכית והיא בכלל לא פחדה, ואיך ליטפה ארנבת לבנה ואולי כדאי שנביא אחת הביתה, כי ממש נעים כשמלטפים ארנבת.

יצאנו מהבית בסביבות 9. זה היה יום מקסים. השמש זרחה, אבל לא חזק מדי. הייתה קוח קרירה וקלילה. לא קר ולא חם.

אחרי כמה ימים של גשם ניצלנו את השבת כדי לעשות מה שהקטנה הכי אוהבת - טיול אופניים בפארק.

אחרתי כמה דקות וסיבובים התיישבתי על הספסל. לא התחשק לי לרכב עוד.

הסתכלתי עליה ועל הקטנה רוכבות זו לצד זו.

היא הייתה כ"כ מאושרה. היא הסתכלה אליי מהקצה השני של הפארק, נופפה לי לשלום, שלחה נשיקה באוויר. צחקה כ"תפסתי" אותה.

כשהקטנה נפלה, המבט בעיניה היה מבוהל, אבל הקטנה הייתה ילדה קשוחה. לא הזיז לה בכלל.

הן התקרבו אליי, היא ירדה מהאופניים וליוותה את הקטנה שעדיין רכבה.

לפני שהגיעו לספסל פתחתי את התיק והוצאתי להן את הבקבוקים. לה את המין ולקטנה את המיץ שאהבה.

הן התיישבו לצידי. זו לימיני וזו לשמאלי.

היא שמה ראשה עליי, כאילו מבקשת לנוח. הקטנה הייתה מרוכזת במיץ שלה.

אחרי שסיימה לשתות קמה לשחק עם כלב קטן שרץ לו בפארק. האהבה שלה לכלבים הייתה אחת התכונות שהכי התגאתי בהם, בקטנה שלי.

הכלב רדף אחריה, ומיד הקטנה רדפה אחריו.

"אני מתה עליה" היא אמרהלי כשהביטה בה צוחקת ומשתוללת. היא לה אור בעיניים.

ישבנו שם וזה הרגיש כמו שעות. דיברנו על העתיד, ואולי כדאי לקנות אוטו חדש, כי עכשיו אפשר, עם הקידום שקיבלה. מהאוטו השיחה גלשה לאותם מקומות שהשיחות שלנו מפעם היו גולשות. לפני שהתחתנו ועוד היינו חולמים על בית פרטי בחופי מאליבו או על הגבעות של טוסקנה.

כל הזמן פקחנו עין על הקטנה. כבר הרבה זמן עבר מאז שהשתוללה ככה. היא נשכבה על הדשא והכלב ליקק את פניה והיא התגלגלה מצחוק. זה היה כ"כ מתוק.

הגיעה כבר שעת צהריים והקטנה הייתה צריכה לאכול ארוחת צהריים.

הקטנה נפרדה מהכלב וחזרנו הביתה.

הייתי כמה צעדים לפניהן כי לקטנה נפרם השרוך ולא שמתי לב. חיכיתי להן באמצע הצומת, הרמזור היה אדום ועמדתי עם גבי אליהן.

ואז נשמעה חריקת בלמים ומיד אחריה מכה. ואז דממה.

הסתובבתי וראיתי אותן שכובות על הכביש.

היא הייתה מוטלת על הכביש, מראשה יצאה שלולית של דם. הקטנה נזרקה כמה מטרים לכיוון מרכז הצומת. הכביש היה ריק ממכוניות. חוץ מאותה וולו 740 כחולה.

עמדתי בין שתיהן. לא ידעתי לאן ללכת. אליה או אל הקטנה.

רצתי אל הקטנה וצעקתי לעזרה, התחננתי שמישהו יבוא לעזור לי, אבל לא היה שם אף אחד. לפחות לא בשניות הראשונות. לאט לאט נאספו אנשים מהפארק ועוד כמה מהבית השכן ודי מהר הגיע גם האמבולנס. עניין של 5 או 6 דקות.

כשבגדיי ספוגים מדמה של הקטנה רצתי אליה.

ראיתי את החובשים מבצעים בה החייאה והיא כולה דיממה, וידעתי שאין לה הרבה סיכוי.

התבוננתי בה בדממה. רק דמעות שקטות התחילו לרדת כשסירנות של משטרה משתוללות בדרכן למקום.

הסטתי מבט אל עבר הקטנה. החובשים שטיפלו בה כיסו את גופה בשקית שחורה.

רצתי אליהם מבועת ומבוהל. "זה לא יכול להיות". אלה המילים והמחשבה היחידה שהייתה לי. "זה לא יכול להיות, זה לא יכול להיות". שוב ושוב. כמו תקליט שרוט. ביקשתי שיתנו רק עוד מבט אחד אחרון.

אחד השוטרים ניגש אליי ואמר משהו. לא הבנתי בכלל מה זה היה או שלא רציתי להבין. רצתי אליה שוב, התיישבתי לא רחוק ממנה כשהם מנסים להציל את חייה.

אחרי כמה דקות הרופא כיסה אותה.

הסתכלתי עליה בעיניים כלות כשהכניסו אותה לשיקת השחורה.

היא הייתה שותקת, ובפעם הראשונה מאז נפגשנו, אין עוד אור בעיניה. כאילו אבלה על מותה של הקטנה וכלל לא מודעת למותה שלה.

נפלתי על ברכיי.

לראשונה בחיי חשתי איך נגמר בי הכוח.

שני שוטרים עזרו לי לקום. ניסו להשקות אותי, לשטוף את פניי.

לא יכולתי להסיר עיניי משתי הגופות השרועות שם. גופות שרק לפני חצי שעה היו מאושרות והאושר שלי.

היא בשקית הגדולה והקטנה מונחת לידה. מחכות לרכב שייקח אותן משם.

חלפה שנה מאז התאונה.

אני יושב מול המחשב ובפינת החדר האופניים ההרוסות והתיק של הקטנה הם עדות ומוניומנט לאותו יום.

אני מספר את הסיפור שלי ולא מצליח לומר את המשפט שיהיה להשלמה.

אני עדיין מסרב להאמין ולא תמיד מצליח להבין שלא אראה אותן יותר.

לא נתפס שהקטנה לא תחזור מהגן עם ציור ותספר לי שלקחה את המכחול עם הצבע הכחול כדי לצייר לי שמיים שיעשו לי שמח בלב.

או שתראה אותי עצוב או כועס או סתם בלי מצב רוח ותבוא לשבת על ברכיי לשיר את השיר שהייתי שר לה בכל פעם שהייתה עצובה בעצמה.

לא מצליח להבין איך יכול להיות שהיא לא תנשק אותי בכל יום שאנחנו נפגשים אחרי עבודה ואיך לא תלחש לי יותר "אני אוהבת אותך, ילד", סתם ככה, כי היא אוהבת אותי.

הרגע הראשון שבו התחלתי להבין הייתה בלוויה, כשחופן האדמה הראשון כיסה אותן.

אחרי שכולם הלכו נשארתי בבית הקברות עוד דקות ארוכות. ישבתי על האדמה בין שני הקברים.

זו מימיני וזו משמאלי.

בכיתי כמו שלא חשבתי שאוכל לבכות. הרבה אחרי שנגמרו הדמעות, הבכי עוד המשיך.

הרגשתי עצב ופחד וכעס. כל כך הרבה כעס.

בפעם הראשונה בחיי הרגשתי אבוד. שאין לאן ללכת. הרי כל חיי רציתי רק להיות בינה לבין הקטנה, ועכשיו אני כאן ביניהן, והן בכלל לא כאן.

עברה שנה, ואני יושב וכותב את הדברים והכל חי ואמיתי כאילו קרה היום.

מתברר שלא משנה כמה אתה רוצה להמשיך בחייך, כלום לא באמת משתנה.

אני מתסכל מסביב והכל כל כך ריק ושקט.

הבית חשוך, רק מנורה במסדרון ואור של טלוויזיה שלא ירגיש לי בודד מדי. על הקירות רק שתי תמונות מחייכות - אחת של הקטנה מיום ההולדת הרביעי והאחרון שלה, השנייה תמונה בשחור לבן. היא מחייכת במבוכה, הראש מעט מורכן, השיער נופל על הפנים.

בתמונה הזאת היא תמיד נראתה כמו שרצתה שאראה אותה - מחייכת עם מבט שרק לי מותר לנסות להבין על מה בדיוק היא חושבת. אנשים שביקרו בבית אף פעם לא הבינו את ההתעקשות שלי על התמונה הזאת. הרי יש תמונות מהחתונה ותמונות משותפות.

אף פעם לא ניסיתי להסביר. זה רק שלי...

והשקט... בלי הצחוק של הקטנה הכל נשמע כ"כ עצוב. מי ישיר לי כשאהיה עצוב? מי יצייר לי שמיים עם מכחול כחול והרי אני עצוב כ"כ עכשיו?

אני עדיין מחכה.

אולי היא תיכנס שוב בדלת ותזרוק את התיק על הריצפה כשהקטנה תרוץ לחבק אותה, ואני אבוא מהחדר, לחבק, לומר לה כמה התגעגעתי ולשאול איך היה היום שלה.

אני יודע שהקטנה מפחדת עכשיו. בטח שואלת איפה אבא, והיא מרגיעה אותה, אומרת לה שהכל יהיה בסדר, והיא עצמה מפוחדת כל כך.

אם רק יכולתי, הייתי אומר לקטנה שהיא השמחה הכי גדולה שהייתה לי בחיי ושאמא תשמור עליה.

אם רק יכולתי, הייתי אומר לה שהיא אהבת חיי ומודה על השנים הטובות שלנו יחד. להזכיר לה שבגיל 17 נשבענו לנצח, והנצח נמשך גם אחרי המוות, והנה, אני עדיין אוהב.

אני עושה סיבוב בבית. נעמד מול המראה. לא מצליח לזהות את עצמי. מרגיש מנותק.

העיניים כבויות, הפנים עם הבעה נטולת תקווה, שבוע לא התגלחתי וכבר כמה ימים שלא אכלתי כמו שצריך. יש לי גם תקופות כאלה, שזה הופך לקשה יותר. ביום ההולדת שלה או של הקטנה, בחגים שעברו מאז...

אני כל הזמן חושב עליהן.

בטח קר לה, לקטנה. איך אני יכול לשבת כאן כשהקטנה שלי קופאת מקור?

אולי הגשם שיורד עכשיו ייתן בהן חיים?

אני נעמד מול החלון הפתוח, נותן לגשם לחדור לבית, לשטוף אותי. זה מסתיר את הדמעות. 

אני בטוח שכשאלוהים ימות ויעלה למשפט מול אלוהיו, הוא יודה בטעות שעשה.

כולם ישנים עכשיו. אני יושב וכותב כאן, מדי פעם לוגם מכוס קפה או יוצא שוב לחלון הגשום.

הזכרונות האלה מקשים עליי.

כבר חודשים שאני ישן על הספה בסלון. החדר של הקטנה מסודר בדיוק כמו שהיה באותה שבת. היא טרחה לסדר את המיטה לפני שיצאנו לרכב. רק לפני כמה ימים שמתי לב לזה.

ביום יום אני מנסה לחיות. עובד, מצייר, מנסה לשכוח את הכל לכמה רגעים. אבל בערב כשאני חוזר הביתה, זה קרב אבוד מראש. אני תמיד מפסיד לשקט של הלילה. תמיד יש את המחשבות של "איפה היינו עכשיו" ו"מה היה קורה אילו...".

אני לא יודע איך ייראו החיים שלי אחרי ההשלמה ואחרי שהכאב ייחלש ויאפשר לי להמשיך הלאה, אבל אני מת מפחד ולפעמים זה קצת מנטרל. כשקוראים על זה בעיתון הלב נחמץ אבל כשעוברים דף שוכחים מזה. כשחיים את זה, זה פשוט קשה מדי.

אני יכול לצחוק, לצאת עם חבר לשתות משהו, ללכת למשחק כדורגל, לדבר גם על דברים אחרים. אבל משהו חסר. משהו ששום חבר, משחק כדורגל או אשה יוכלו למלא.

אף אחד מלבדן.

אני זוכר את היום האחרון שלנו יחד.

זה היה יום שבת וקמנו מוקדם בבוקר.

תכננו לעשות טיול אופניים. היא, הקטנה ואני.

הן כ"כ דומות אחת לשנייה, היא והקטנה.

בשתיקתן. במותן.

כל כך דומות...