מילה ותמונה

מאז ה-25/6/2006 קרו כמה דברים בחיי. חלקם משמעותיים, רובם ממש ממש לא.

התחלתי ללמוד, התקדמתי בעבודה, הבוס שלי עזב ובפועל ירשתי את מקומו, מכבי נתניה סיימה עונה במקום שני והעפלה היסטורית לגביע אופ"א.

עשיתי הרבה דברים שהיו עבורי משמעותיים. הרבה "פעמים ראשונות".

הכרתי חברה חדשה.

החזרתי לחיי 2 חברות ישנות ("חברות" לא במובן של בנות זוג).

גדלתי כאדם. למדתי, השתניתי.

היי, אפילו התחלתי לראות סרטים (לקולנוע עוד לא הגעתי, אבל לאט לאט).

מאז ה-25/6/2006 יושב גלעד שביט בעזה.

זה גדול יותר מהכל.

שנה מבלי לישון במיטה שלו, שנה מבלי לצאת עם החברים.

שנה שלמה רחוק מהבית. ולבד.

הלבד הזה, שאנחנו כנראה לעולם לא נבין.

לבד מהול בפחד קיומי. אני די בטוח שהוא שואל עצמו מדי פעם מתי יראה את אמו ואביו שוב.

אנחנו חיים בבועה התל-אביבית שלנו, בין המזגן למשרד למזגן באוטו ומשם למזגן בבית והוא יושב, לפי מה שאני הבנתי בחור שנמצא 15 מטר מתחת לאדמה.

אנחנו מתלוננים על השמש והייתה לי חרא של ארוחת צהריים היום, אבל היום זה פשוט לא משנה ולא חשוב.

הצרות הקטנות של כולנו מקבלות היום מימד אחר כשרואים את הכיתוב "שנה בשבי".

אין לי מה לחדש. אין לי רעיון מהפכני איך לשחרר אותו. אני לא מעלה השערות באיזו סמטה בעזה הוא בדיוק יושב.

היום אני רק עוצם עיניים בדממה ונושא תפילה שקטה ביני לבין אלוהיי.

מבקש ממנו שישכח ממני ומהבקשות הקטנות שלי היום ויעשה את מיטב מאמציו להחזיר את הילד הביתה.

ונאיבי ככל שיהיה לבקש מאלוהים משהו ולצפות שיתממש, זה כל מה שאני יכול לעשות.

הרי אי-שם בירושלים יושב לו אהוד אולמרט שהבטיח כמו אהוד ברק לפני וכמו מי שהיה ראש הממשלה כשנפלו רון ארד ונעדרי סולטן יעקב בשבי, ש"יהפכו את לבנון/עזה/וור-אבר" כדי להחזיר אותם הביתה ולא עשו כלום, אז מה אני כבר יכול לעשות?

במעט משמעות שיש לזה אני שולח מכאן חיזוק להורים ולגלעד.

מקווה שהסיוט הארוך שלהם ייגמר במהרה בימינו.

ילד שנשלח בשם מדינתו להגן על גבולה, ראוי שמדינתו תעשה עבורו את הכל.