יקירה...
אני לא אוהב את הציטוט הזה - "העיניים הן חלונה של הנפש".
אילו עיניים באמת היו חלונה של הנפש, העולם היה רועד כשהייתי מביט בך (ציטוט הולם הרבה יותר).
במקום זה, עיניי מביטות בך, ואת אפילו לא יודעת שזה אני.
אני לא אוהב את הציטוט הזה - "העיניים הן חלונה של הנפש".
אילו עיניים באמת היו חלונה של הנפש, אומללה היא הייתה.
הרי עיניים מספרות רק סיפור של עצב ובכי ופחד. היא לא מספרת שום דבר טוב.
עיניים לא ישנו הבעת פניה של מסיכה ונציאנית.
יתנו בה חיים, אבל לא ישנו את פני השיש הקפואים שלה.
עיניה יבכו, אך לא פניה.
וגם אם רואים בעיניה את השנים, המסכה תשתוק תמיד.
הרי אותן מסכות הם אותם אלים ומלכים מהעבר שקמו לתחייה ולחיי נצח.
יתהלכו זקופי גו ומלאי הוד והדר. תמיד שותקים, את כל מה שהיה להם כבר אמרו בחיים ברי המוות שלהם.
הם לא יכולים לכאוב, לגסוס או למות. רק להישבר ולהתנפץ.
יבוא מישהו ויאסוף את הרסיסים, ואף אחד לא יזכור אותם.
והעיניים? יתנו חיים במסכה אחרת.
חיים, אך לא נשמה או רגש. אפילו לא הבעה.
עיניים לא מגלות שמחה. חיוך מגלה שמחה.
עיניים לא מגלות אהבה. מגע מגלה אהבה.
כשרע ומגעיל, אני לא רוצה שתסתכלי עליי. אני רוצה שתחייכי ותושיטי לי יד.
עינייך...
עינייך יפות. מדהימות. אבל כחלק מהאדם המדהים שאת.
כשאת מחייכת, החדר מתמלא באור, והצחוק המתוק שלך מציף את כל מי שסביבך.
עינייך מדהימות. מהפנטות. אבל זה בגלל שאת אדם מהפנט.
ועיניי?
עיניי לא יספרו לך מי אני באמת, בגלל זה כשאני עוטה עליי את המסיכה, העיניים נשארות גלויות וחשופות.
עיניי לא יספרו לך איך הפכת יום נוראי לערב קסום בכמה מילים בלבד.
עיניי הן רק עיניי.
לבי הוא שכבשת.
הנווד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
