מילה ותמונה

נשארו עוד 3 דקות.

לחץ אטומי. היינו בפיגור של שער, השעון דפק כמו מטורף, הפעלנו לחץ בלתי פוסק.

תקפנו "גלים-גלים", כפי שקרא לזה, דוביד שוויצר, "הכריש" האגדי.

פתחתי שמאלה ויוסי נתן לי את הכדור לרגל.

לקחתי אוויר והסתכלתי על הבחור שבא מולי, עמדתי במקום מבלי לזוז.

הוא חשב שכנראה קפאתי והגביר את קצב הריצה שלו אליי.

הוא הושיט רגל כדי לגנוב לי את הכדור (או הרגל, אני עד היום לא יודע), ועם קצות האצבעות של רגל שמאל השחלתי לו את הכדור בין הרגליים ודילגתי מעליו.

את השני שבא אליי כבר עברתי בקלות, ואת השלישי ניערתי כאילו לא קיים.

עמדתי מול השוער, ידעתי שאני שם את זה.

יוסי עמד 2 מטר לימיני והתחנן לכדור. הוא היה מול שער חשוף, במצב הרבה יותר טוב משלי.

אז נתתי לו.

אבל יוסי חשב שלעצור את הכדור יהיה חכם יותר מפשוט לבעוט אותו לשער.

בא מישהו מאחורה ולקח לו את הכדור ולנו את המשחק.

זאת הייתה ההזדמנות האחרונה שלנו והפסדנו 2-1 מעצבן במיוחד.

אמנם סיימנו במקום השני, אבל תמיד הובילה אותי הגישה שאי אפשר לזכות במדליית הכסף, אפשר רק להפסיד את הזהב.

זה מתסכל, אבל מחשל.

בטורניר השני של סוף השנה כבר לא השארנו לאף אחד סיכוי ודרסנו את דרכנו למדלייה בצבע הנכון.

למה אני מספר לכם את עלילות התיכון שלי?

הו, שאלה מצוינת.

זה בעיקר בגלל שאתמול אפילו בכסף לא זכיתי, וזה דווקא כש-ג' הייתה נוכחת.
אתם יודעים, מי שמופיע ומזמין הורים, חברים, אנשים חשובים כדי שיבואו לראות אותו יודע שהוא לא הולך לפשל מולם.

אני לא הזמנתי את ג', היא הייתה שם, ודי פישלתי, האמת.
זה לא רק בגללי, "יוסי" היה יכול שלא לעצור את הכדור מול השער, בכל זאת, זאת הייתה עבודה קבוצתית.

אבל אולי הייתי צריך להתעקש יותר ולגמור את זה לבד.
יכול להיות שעדיין הייתי נכשל, אבל הייתי נכשל בדרכי שלי.

נכשלתי אתמול, ולא בפעם הראשונה (אבל כן בפעם השנייה מול ג'...).
אני לא לוקח את זה קשה מדי, כי בסופו של דבר הבנתי כמה דברים אתמול.
הדבר הכי חשוב שהבנתי זה שזה שנכשלתי לא אומר שאני כשלון.
תמיד הייתה לי הגישה המחמירה הזאת עם עצמי, שאם אני לא בצמרת זה לא שווה כלום.
אתמול הבנתי שהתבגרתי כבנאדם ואני מסוגל להישיר מבט גם אם קצת פחות נעים.
בעצם, אני לא בטוח ש"בגרות" זאת המילה הנכונה. אולי התגברתי על הפחדים שלי.

זה יפה ששלושה ימים לפני גיל 25 הבנתי שאני לא מוגדר על ידי הצלחה או כשלון נקודתי, אבל היי, טוב מאוחר מאשר אף פעם, לא?

עוד מעט יש עוד מצגת. מין הסתם גם בה לא אזכה, אבל לפחות הבנתי שלא אכפת לי שאני לא מנצח במצגת (נחמד ככל שיהיה), יותר לא אוריד את הראש.

ובאשר אליי וליוסי... שנה אח"כ הצטרפנו לנבחרת בית ספר שזכתה באליפות העיר ומקום שלישי במחוז ת"א.

היום מפסידים, מחר מנצחים.
הכי חשוב לשמור את הראש למעלה, לא?...
(זה נשמע כמו מנטרה עלובה, אבל זאת הפעם הראשונה שאני לא במקום שאני רוצה להיות בו ולא מרגיש כאילו חרב העולם. זה שינוי מהותי)

אגב, אתמול כתבתי ל-ג' דברים באותה רוח, אז זה לא שהבוקר ריענן לי את התסכול.
הגעתי לתובנה הזאת אתמול וממש היה חשוב לי לשתף מישהו...