מילה ותמונה

ילד בן 8 שרוצה לתרום איברים הוא כבר אדם טוב יותר ממה שהרבה אנשים שאני מכיר יהיו אי פעם.

זה מדהים איך ילד רואה את העולם בעיניים מפוקחות כ"כ ואנשים מבוגרים חיים בבועה שלהם.

זאת לא הפעם הראשונה שמישהו עף דרך דלת זכוכית ונפגע בצוואר. אני לא יודע איך זה קורה, אבל אני זוכר לפחות עוד פעמיים שזה קרה בשנתיים האחרונות.
עכשיו, תחשבו על כל אלה שנתקעים בדלת זכוכית ואנחנו צוחקים עליהם, כי מה לעשות, זה מצחיק.

אני יכול רק לתאר לעצמי את התחושות של האבא שרץ להציל את הבן.
זה מזעזע איך בשנייה אחת, תוך כדי משחק, עולם נהרס.

האבא וודאי יזכור את הרגע הזה לנצח.
האח... אולי זה יידעך קצת עוד כמה שנים. הרי  ילד בן 10 (או 6?... תסלחו לי, אני לא זוכר אם האח היה צעיר או מבוגר יותר),לא בטוח שיזכור את אחיו כמו שהיה זוכר אותו אילו היו בני 18, אבל כרגע, לפחות, הילד הולך עם התמונות של אחיו מדמם למוות.

ולגבי תרומת האיברים...
אין ספק שמדובר באחד המעשים הכי טובים ולא אנוכיים שאפשר לעשות.
אבל אני גם מבין את אלה שקשה להם לעשות את זה.
למשל, יש את אלה שרוצים להגיע לעולם הבא וקשה להם יותר מטעמי אמונה (צודקים או לא זאת שאלה אחרת, אני מדבר על העיקרון).

הדעה שלי לגבי זה היא אמביוולנטית.
אני מעריץ את אלה שתורמים איברים, אבל מודה שלי זה קצת קשה.
אולי אמות ולא ארגיש ולא נשאר כלום מלבד הגוף, אבל זה עדיין מפחיד אותי.

וזאת הסיבה שאתמול קראתי את הכתבה על הילד הענק הזה, והערצתי אותו על גדולתו.
הערצתי את הוריו על המחשבה הכ"כ לא אנוכית שלהם, יום או שניים אחרי שבנם נהרג בצורה שכזאת.

זה סיפור נוראי, אבל עם שלושה גיבורים.

אני בטוח שיש עכשיו לפחות ילד אחד בגן עדן וזוג הורים שאם יחנכו ככה גם את בנם השני, ראויים לכל הכבוד וההערכה עלי אדמות.