מילה ותמונה

שלשום בלילה (או בעצם אתמול בלילה?...), ירד גשם מטאורים בשמי ארצנו.

אילו היו אלה כוכבים, תתארו לכם כמה משאלות היו מגיעות למלאך הממונה באותו לילה.

מישהו היה מבקש להיות עשיר.

אחד אחר היה רוצה אהבה.

מישהי הייתה מבקשת בריאות.

אני הייתי מבקש להיות מישהו אחר.

להיות במקום אחר, בזמן אחר, עם פנים אחרות.

אותי-עצמי הייתי משאיר, אבל משנה כמעט את כל היתר.

וזה לא שרע לי להיות עצמי. ממש לא.

אחרי שנים של מלחמה בלתי נגמרת בי, הגעתי למסקנה שבסופו של דבר, אני האדם היחיד שיהיה איתי כל החיים, בוודאות.

יכול להיות שיהיו שם האחים, ההורים, חבר אחד או שניים ואהבת נצח אחת גדולה. אבל רק "יכול להיות".

אני בטוח אהיה שם, כדאי שאחיה עם עצמי בשלום, לא?

יש כמה אנשים שלא הייתי מוותר עליהם וכמה אנשים שאם הייתי מישהו אחר, הייתי מתחיל אתם הכל מחדש.

הייתי אומר להם את הדבר האחד שאולי היה משנה את הדברים.

הייתי נמנע מלעשות את הדברים שהרסו הכל.

הייתי מקווה שיהיה לי מקום בחייהם.

הייתי מקווה שייראו בי מה שאני רואה בהם ומה שראו בי בגלגול הקודם שלי, לפני שהכל נשבר.

אבל לא הייתי מתקן רק את מה שנשבר.

יש אנשים שהייתי בא אליהם בזמן אחר בחייהם, כשהם יכולים לקבל אותי אליהם. כשהמצב לא "מסובך מדי כרגע" או שיש להם מקום בשבילי.

ואולי בכלל הייתי מבקש משאלה אחרת.

אולי היית מבקש להישאר אני, רק עם האומץ להיות מי שאני באמת.

להפסיק לפחד, להתבייש, להיזהר שמא אומר את הדבר הלא נכון.

ואולי ואולי...

כ"כ הרבה משאלות יכולתי לבקש אילו רק היה זה מטר של כוכבים.

אבל יותר מהכל, הייתי מבקש לי אותך.

בלי מחסומים ובלי חומות.

בלי שאלות ובלי סייג.

בלי לפחד שמישהו ייפגע או יישבר.
בלי לפקפק, בלי להניח.

בלי עבר מסובך והווה מורכב.

בלי "אם רק".

בלי להשליך מפעם ובלי לחשוב רחוק מדי.

פשוט...

אותך.

אילו רק היה זה מטר כוכבים...