הכרתי מישהו שבעלה העיף עליה ואזה מזכוכית.
הואזה התנפצה לרסיסים. היא ברחה יחפה מהבית והתקשרה לבכות לי על מר גורלה.
יום אחרי היא חזרה לזרועותיו של אותו בעל הם יחד עד היום. יש מצב שכבר יש להם ילד, אני יודע שהם ניסו להביא.
הכרתי מישהי אחרת שבעלה היה מוריד לה כאפה "ידידותית" כל פה ושם ומתעמר בה באופן תדיר - "האוכל מגעיל", "מה זאת השמלה המכוערת הזאת?", ועוד כל מיני כאלה. אפילו לימד את הילדה לתת לאמא מכה עם הבקבוק.
היא בינתיים הרתה לו שוב, ואם אני מחשב נכון, היא ילדה לא מזמן את הילד השני שלו.
מה שהכי מדהים בשני הסיפורים האלה זה הקלות הבלתי נסבלת של הסליחה.
תמיד עולה הצליל של "לעולם לא אחזור אליו" ואח"כ: "הוא התנצל והבטיח שזה לא יקרה שוב".
אומרים שהאהבה מעוורת. זה לא נכון.
הן יודעות מה הבעלים שלהן עושים. הן מכירות היטב את פועלם.מה קורה כשהם שותים, את העסקים והחברים המפוקפקים, את מה שהולך לקרות בפעם הבאה שהיא "תעצבן" אותו.
האהבה שלהן לא מעוורת, אבל היא בהחלט מקהה את החושים שלהן.
אני לא יודע מה עלה בגורלן של שתי הנשים האלה. אם אתקל בהן ברחוב וודאי יספרו לי שהן מאושרות וכבר מלא זמן שדברים ביניהם השתפרו והוא כבר לא מתנהג ככה. אבל עדיין, בכל פעם שאני קורה על אשה שנרצחה על ידי בעלה אני מחפש את הנתונים היבשים – שם, גיל, עיר.
אינסטינקט.
אולי יש בזה עזות מצח מצדי לכתוב בכזה בטחון שהן סובלות. אבל אני מכיר אותן טוב מדי בכדי להאמין שהיום הכל נופת צופים וסוכריות בשמיים.
למה נזכרתי בזה עכשיו?
בגלל התמונות האלה שנתקלתי בהן.
משהו בהבעה הקפואה הזאת שלא מסגירה כאב או פחד, רק אדישות.
או שאולי ההבעה הזאת היא ספק השלמה, ספק קריאה לעזרה.
ספק יאוש, ספק תקווה שזה שרואה את התמונה יבוא ויציל.
פשוט נזכרתי בהן ובאותן שיחות שבהן הייתי שם, אבל לא ממש יכולתי לעזור ורציתי לשתף...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
