מילה ותמונה

בחיי הייתי "החברה הכי טובה" של 5 בנות לפחות. לחלק מהן אפילו היה בן זוג.

(כמאמר השיר: "איך את יכולה לתת אהבתך לאחר ולחלוק חלומותייך איתי?") מצד שני, "החבר הכי טוב שלי" תמיד הייתה מישהי ולא מישהו.

החלק הזה שבו רוצים לעבור את הגבול הוא רגע מכריע ביחסים.

אם הרצון הדדי, אז יופי טופי וסבבה אגוזים,

אבל אם הרצון הוא חד צדדי, זה פתח לבעיות.

הייתי בשלוש הסיטואציות: כשאני רציתי (ובסוף כבשתי את ליבה), כשהיא רצתה (ובסוף רבנו) וכששנינו רצינו (זה לא עבד, אבל אנחנו עדיין חברים טובים). בעיניי האידיאל הוא שבת הזוג היא גם החברה הכי טובה שלך.

לדעת שהיא האדם שאיתו אתה חולק את הפרטים הקטנים ושהיא מכירה את כל השגעונות הקטנים שלך והיא בסדר עם זה.

לדעת שהיא מכירה את כל האקסיות שלך והיא לא מקנאת באף אחת כי סיפרת לה עליהן לפני שנהייתם זוג ועכשיו היא מכירה אותך מספיק כדי לדעת שאתה לגמרי שלה. מה לעשות, אהבה לא תמיד מספיקה, משיכה ודאי שלא תחזיק קשר.

חברות יכולה להיות הדבק שמחבר את הכל.

להיות מה שמחזיק דרך הרגעים הקשים.

מניסיוני, לא הייתי חוצה את הגבול בשלושת הפעמים, כי הדבק הזה נוטה להיחלש כשהיחסים הופכים אינטימיים יותר.

מסתבר שמה שעובד כשחברים לא תמיד עובד בזוג,

וכשמגיעים למקום כזה, כל מגדל הקלפים מתחיל לרעוד.

מצד שני, אני אופטימיסט ורומנטיקן חסר תקנה.

אני עדיין חולם לסיים חיי עם החברה הכי טובה שלי, מי שזאת לא תהיה.

(המשבצת פתוחה! בואו בהמוניכן!)