בחיפוש אחרי הקו המושלם, הצליל המושלם, המילה המושלמת,
לפעמים הולכים לאיבוד.
נותנים לכל רגע של חסד משמעות מיתולוגית.
כל צעד קדימה שלא החזיר שניים אחורה מקבל מעמד של קרב אפי.
כל מילה נכונה – דבר אלוהה.
אבל זה הרבה יותר פשוט.
כל מה שצריך זה מוזה.
לי יש שתיים.
האחת, חווה.
זאת שהייתי מתחתן איתה מחר, לו רק הייתה באה לפעמים.
השנייה, לילית.
הסקסית, המדהימה. זאת שבשביל כוס קפה איתה הייתי שם אלף דולר, ובשביל לילה איתה, מיליון.
האחת חכמה, יפה, עדינה ומיוחדת.
השנייה חדה, יפה, עם נטייה קלה לאלימות ומיוחדת.
האחת שפויה ורגועה.
השנייה נדמה לעיתים על סף טירוף.
האחת, למדתי ממנה אבל כבר קשה ללמוד ממי שלא כאן.
השנייה, עושה לי בי"ס כל פעם שאני מדבר איתה.
האחת,
הפכה ימים סתמיים למיוחדים רק בגלל שחייכה בגללי או בשבילי.
השנייה,
הפכה ימים סתמיים למיוחדים בגלל הטירוף שהיא מכניסה לחיי השקטים והרגועים.
האחת רחוקה שנות אור.
לא מתקרבת, למרות שאלוהים יודע שניסיתי.
כאילו שמה בינה לביני את השמש, ולך תקיף אותה עם מזדה מקרטעת.
השנייה רחוקה מיליארדי מיילים.
הצד המפוכח שבי אומר שטוב שכך. כבר אכלתי מספיק מרורים מאנשים שבורים.
עכשיו שתיהן לא כאן.
המרחק עושה את שלו ומשכיח אותי מהן.
אז אני חושב לפעמים שבחיפוש אחרי הקו המושלם, הצליל המושלם או המילה המושלמת לא צריך להיתלות באילנות גבוהים מדי.
זה רק אני, איזה קרב אפי אני כבר יכול לנצח?
כל מה שחיפשתי היה את המוזות הפרטיות שלי.
אלה שיודעות שהן כאלה, אבל לא ממש משנה להן.
כל מה שחיפשתי היה לחצות את השמש ועוד מיליארדי מיילים.
אבל... זה רק אני.
אז באתי לכתוב עכשיו פוסט, כדי שגם המעט שקוראים פה עוד יזכרו אותי.
ואז נזכרתי שמכל המעט האלה יש עוד שתיים.
ומהשתיים האלה אין הרבה.
אז אחזיק את המכחול שלי ואנסה לשרטט את הקו הזה מחדש.
ואולי, רק אולי, אצליח להגיע לצליל הזה שאחריו אדע שהגעתי לשם.
בטוח לא אמצא את המילה הנכונה.
למילים אין משמעות כשאתה אני.
עובדה,
ניסיתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
