מילה ותמונה

"אני רוצה לפגוע בך רק כדי לשמוע אותך צורח את שמי"
כתבת לי פעם ציטוט מקלאסיקה.

אף פעם לא חשבתי שתעשי את זה באמת.

את זוכרת,

בכל מכתב וכל פתק שהיינו משאירים אחד לשנייה על המקרר, הכרית או השידה,
היינו כותבים ציטוט משיר או ספר או סרט,
אבל לא באמת התרוממנו מעל המיטה ואף אחד מאיתנו לא טס לחלל ובחזרה.
לעולם לא הייתה לנו פאריז, בקושי ליפו הגענו ביחד.

אז למה פגעת בי ככה, רק כדי לשמוע אותי צורח את שמך?

בעולם הסודי שלנו, כשהדלת הייתה נעולה והיינו רק שנינו,
הכי אהבתי לראות אותך מזיעה.

טיפות זיעה וגוון אדום הרסו את פני הבובה הלבנים שלך.

אהבתי לשים לך אצבעות בשיער, רק כדי לראות את מרבד המשי השטני שלך מתבלגן.

את אהבת לשרוט אותי בגב,

רק כדי לגרום לי לצלקת.

הפריע לך שיש לי רק צלקת אחת מגיל 3.
"אף אחד לא יכול להיות ילד כזה טוב" אמרת לי כשהראית לי את הברכיים, זכר לימי הטום-בוי שלך.

אז רצית שגם לי יהיו כמה.

אני חושב שעוד נשארה לי אחת, אבל אני לא מצליח לראות את הגב עכשיו...

בסוף, כשגמרנו והיינו זרוקים על המיטה,

היית שמה עליי ראש.

הפנים האדומות שלך הלבינו שוב,

הזיעה התאיידה והגוף שלך היה קר.

הייתי מלטף לך את השיער, מיישר את מה שהרסתי.

היה לך שיער כמו של ברבי.

בהיר, עד אמצע הגב.

הגוון מושלם לצבע העור שלך.

חבל להרוס.

אח"כ היית נכנסת להתקלח ואהבתי להסתכל עלייך.

בניגוד למלתחה שמתאימה לילדה טובה צפון-תל אביב,

זאת שהייתה גורמת לך להיראות כמו נסיכה מודרנית,

אהבתי לראות אותך... אנושית.

כשסבון נכנס לעיניים והן היו אדומות, היית מכווצת את פנייך.
איך אהבתי אותך אז.

אנושית!

אז איפה בדיוק התחיל הקטע שרצית לפגוע בי רק כדי לשמוע אותי צורח את שמך?

מתי החלטת לשחק את אלוהים בעולם הזה שלנו?

למה?

ולמה, בתור אלוהים, החלטת לפגוע דווקא בי,

המאמין, האוהב, הסוגד הגדול שלך?

זה שהיה עפר לרגלייך?

זה בסדר.

אני לא כועס.

כבר היו אלוהים שעזבו את אוהביהם במצבים נוראים בהרבה.

אני נשארתי רק לבד.

אולי תבוא אחת אחרת,

אולי תבואי את שוב.

לא יודע...

אם הייתי כותב לך עכשיו פתק ומדביק לך על המקרר,

בטח הייתי כותב בו:

"רעל מתוק שלי,

I want to love you but I better not Touch
I want to hold you but my senses Tell me to stop

שלך,

רומיאו"