אליהו הנביא אף פעם לא בא.
כל שנה השארנו לו כסא, פתחנו לו את הדלת, השארנו כוס יין.
אבל הוא לא בא.
מישהו אמר שראו אותו שיכור בגן הציבור.
איזו משפחה לקחה אותו אליה, שלא יזיק לעצמו.
טיפיקלי.
אנשים שמנכסים לעצמם את אלוהים לא יהססו לנכס לעצמם את העוזרים הקרובים שלו.
שנה, אחרי שנה, אחרי שנה.
הוא אף פעם לא בא.
יום אחד אמרתי "אם הוא לא בא, למה אני צריך לסבול אתכם?"
כולם הסתכלו עליי בתמיהה.
כועסים/נעלבים/עוד לא נפל להם האסימון.
נעמדתי.
החזקתי את כוס היין ואמרתי:
"אם אליהו הנביא לא חושב שאתם ראויים, אז למה אתם מתפלאים עליי?
שהרי אם בארזים, וגומר.
בואו נפרד כידידים, כי חברים כבר ממש לא נהיה"
רגע לפני שיצאתי מהדלת, הסתכלתי לאחור בפעם האחרונה.
לא נהפכתי לנציב מלח, אבל הרגשתי את היציאה מעבדות של משפחתיות וחיבה מזויפת לאנשים שכל השנה לא זוכרים את שמי,
לחופש שבחרתי.
אם פעם תהיה לי חברה בליל הסדר, תמיד זה היה קצת לפני או קצת אחרי,
אחגוג אותו שוב.
אם יהיו לי חברים טובים מספיק, אשמח ללכת.
יש לי ליסט של אנשים שהייתי מוותר על שארית חיי בשביל להיות איתם בליל הסדר.
לבושים בבגדי חג לבנים, השיער מסודר, החיוך עצום, הכל מתוקתק.
אומרים לדודה "זה ___", והדודה שלה בטח תחבב אותי, כי אני מקסים.
אבל זה לא המצב, מה לעשות.
אז...
כשהברירות זה חבורה של אנשים מגעילים, פרזיטים, מתנשאים ושאני לא סובל באופן כללי,
אני שומר לעצמי את הזכות להעביר את הסדר עם בן המשפחה היחיד שאני לגמרי ממש אוהב -
ניו.
(לא באמת אמרתי את הדברים, פשוט החלטתי שאני לא הולך יותר.
טלפונים וניסיונות שכנוע רבים נעשו.
היה קשה, אבל הבחירה שלי בלנתק את האנשים האלה מחיי הייתה הבחירה הכי חופשית שעשיתי.
מי אמר שמשפחה צריך לאהוב? ראיתם חדשות לאחרונה?)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
