מילה ותמונה

כשיש שתיקה, זה לא תמיד בגלל שאין לי מה לומר.

אני רק מעדיף לא לעשות יותר נזק.

אז אני שותק.

כשאני לא מדבר, אני לא יכול לומר את הדברים שגורמים לך לכעוס.

אתמול ראיתי מישהי שדומה לך.

דיברתי איתה.

זאת בכלל לא היית את.

what a shame, חשבתי לעצמי אח"כ.

כ"כ יפה, אינטלגנטית.

אבל רק בגלל שהיא לא את, אני התרחקתי.

מוזר לשמור אמונים למישהי שמתה לפני מה שמרגיש כמו מיליון שנה,

אבל אסור לה להזכיר לי אותך.

היא צריכה להיות אחרת לגמרי.

גובה אחר, צבע שיער שונה, טון דיבור אחר.

היא הייתה יותר מדי דומה לך.

היום בבוקר קמתי ושתקתי.

אכלתי, ציירתי, יצאתי מהבית, הלכתי לים.

הכל בשתיקה.

לא רציתי שתכעסי עליי על ששוב מצאתי תירוץ לחפש משהו אחר.

כאילו שזה תלוי בי, הייתי אומר לו היינו מתווכחים,

ואז היית מתעצבנת וקוראת לי דפוק.

אז עדיף שאני אשתוק.

אני הולך עכשיו להמשיך לשתוק.

לקרוא ספר או לראות טלוויזיה.

לא רוצה שתכעסי עליי.

מספיק לי הכעס שלי על עצמי.