מילה ותמונה

היא שתקה.

ושתקה ושתקה ושתקה.

ג'וני הסתכל עליה.

בחן כל תו בפנים המושלמות שלה.

כל קמט מתחת לעין וכל עיקול של האף.

הוא רצה להושיט יד ולגעת, אבל פחד.

ברור היה לו שהיא לא תפגע בו, אבל עדיין פחד.

הוא שתק גם כן,

לא רצה לדבר ולהעלות זכרונות.

רק בראש.

נזכר בפעם הראשונה שנפגשו ובפעם הראשונה שנפרדו.

את הנשיקה הראשונה, הפעם הראשונה שנכנסו למיטה,

את הדברים שלמד ממנה ולימד אותה.

מדי פעם הוא חייך, אבל כשעשה זאת, הוריד את הראש, כדי שהיא לא תראה.

"מה את אומרת, שנקח מטוס ונברח מכאן?"

הוא העז לומר לה.

היא, כמובן, שתקה.

"אולי רכבת? אפילו נדהר על סוסים, רק נלך רחוק מכאן".

היא לא הוציאה מילה.

אחרי כמה דקות של שתיקה ארוכה,

ג'וני הצמיד את המצח שלו למצח שלה והתחיל לבכות.

את זה הוא לא הסתיר ממנה.

הוא בכה כשחשב על הפעם האחרונה שנפגשנו והפעם האחרונה שנפרדו.

הוא בכה כי לא ידע שהנשיקה האחרונה שלהם תהיה האחרונה,

והפעם האחרונה ששכבו הייתה האחרונה.

הוא לא תאר לעצמו שלא יילמד ממנה יותר והיא לא תלמד ממנו.

היו לו תוכניות גדולות,

אבל הרופא רוצה לגמור את הניירת.

ג'וני התיישר,

הרופא כיסה אותה עד למעל הראש.

ג'וני יצא מהחדר אל עולם שבפעם הראשונה בחייו, היא לא נמצאת בו.

עולם חדש.

ג'וני נולד מחדש,

והיה מעדיף למות בלידה.