מילה ותמונה

זה יהיה אחד מהפוסטים האלה שנמחקים 1000 פעם לפני שנכתבים.

אתחיל מציטוט משיר, ואז אתחרט ואחפש שיר אחר שמתאר את זה טוב יותר.

אכתוב ואמחק ואשנה ואתעצבן שזה לא יוצא כמו שאני רוצה.

אולי אתחיל מזכרון.

לפעמים זה טוב להתחיל מהרקע, שכולם יבינו על מה לעזאזל אני מקשקש.

אבל צריך להיזהר שהזכרון לא יהפך למהות.

זה קצת טריקי, זאת מלכודת שמאוד קל ליפול אליה.

"מה לספר לך וזה רק מכתב? מה לתאר לך ואיך לעניין אותך? 
 מה, מה לספר לך? לא מוצא לי מילים,
 יש כאן הכל, אבל אין אותך".

כן, זה מה שאני צריך לומר.

אני לא חושב שאני צריך להוסיף,

אבל אז זה יהיה קצר מדי ואף אחד לא יידע מה אני רוצה בעצם לומר ואנשים יחשבו שאני עצוב ומתוסכל ואני בכלל לא.

השיר לא מתאים.

רק השורות האלה.

ואז אני מתחרט וכותב את הכל מחדש.

בטלוויזיה נותנים לי כאפה אחרי כאפה ומכניסים אותי לפרופורציות וגורמים לי לחשוב אולי הפוסט הזה בכלל לא צריך להיכתב.
עם כל כך הרבה קשיים בדרך,
עם כל כך הרבה מחסומים של כתיבה,
עם דף לבן שמסנוור אותי כבר כמעט שעה מבלי שייצא משפט אחד ראוי,
עם המציאות המחורבנת של השבוע האחרון בעולם שהופך ילד בן 4 לנטל שצריך להרוג משל היה זבוב הקיר,

אולי עדיף שאשתוק לעכשיו.

אבל אז אני נכנס לפאזה אחרת.

אני מניח שהחיים שלי הקטנים, הם שלי.

ובהם רק אני מבין את הדברים הקטנים שמדירים שינה מעיניי לפני עוד יום במשרד.

והבלוג הזה כאן בשבילי.

בשביל העולם שלי.

ומדי פעם, ולא מעט, אני מכניס אליו את העולם שמבחוץ.

כשאמא הורגת את הילד, כשחיילים חוזרים אחרי שנתיים בארון, שסוגרים את השער בפני ילדים אתיופים.

העולם הזה, הרע והנורא הזה,

הוא אורח בעולמי כמו שאני אורח בעולמו.

והבלוג הזה כאן בגללך.

בשביל שתוכלי להציץ לעולם שלי.

בגלל שידעתי שזאת הדרך היחידה להגיע אלייך,

והצלחתי להגיע אלייך וזה היה נהדר.

בניתי לך חדר בבית הזה,

והיו בו התמונות שאת בחרת והתנגנה בו המוזיקה שהזכירה אותך.

ואז יום אחד החלטת שקצת בזה.

אז הורדת תמונה אחר תמונה.

הנמכת את הווליום,

ויום אחד כשנכנסתי לחדר, גיליתי שלא השארת שם כלום.

ואני לא מבין.

אף פעם לא הצלחתי להבין,

אף פעם לא חשבת שיהיה הוגן להסביר.

התחלת כאורחת.

כמו אמ"ט, כמו הרבה אחרים שבאו והשפיעו ושינו.

אבל לא רציתי אותך כאורחת.

רציתי אותך כבת בית,

ואת כיבדת אותי ובאת,

ואני יודע שלא היה לך רע מדי.

זה בכל זאת,

היה מעט קרוב והרבה רחוק.

חושפים טפח ומכסים שלושה.
צעד קדימה, שניים אחורה. שניים קדימה, אחד אחורה.

מין ריקוד לא ברור שהמוזיקה בו נשמעת באוזניי כמו מוצארט ולך אין מושג מה מיוחד בה כ"כ.

בסופו של דבר יוצא פוסט לא ברור.

בתגובות ישאלו מה רציתי לומר בעצם,

ואני לא אדע ואסביר.

ויקרים יתנו לי תובנות ואצליח להבין שאני בעצם רק מתגעגע מעט למשהו שרק הבנתי.

מעולם לא רציתי לעצמי יותר מדי.

אבל מעולם לא הגיע לי מעט מדי.

מקווה שאני מוצא אותך מחייכת וגם שתלכי מחייכת אחרי שתקראי את זה.

לא בא לי כעס.

אחרי הכל,

אין אותך, אבל יש כאן הכל.

בתקווה שיהיה סוף אחר.