כשאנחנו ניפרד,
בשתיקה ודמעות,
עם לב חצי שבור,
נפרד לשנים,
לחייך חיוורות וקרות.
קרה יותר נשיקתך.
טל הבוקר
שוקע, קר על מצחי,
מרגיש כמו אזהרה,
מפני השילוב של עכשיו ותחושתי.
שבועותייך – כולן שבורות,
וקלה היא תהילתך,
אני שומע קולך מדבר,
וחולק את בושתך.
הם הזכירו שמך בפניי,
זה היה אות מבשר רעה,
רעד עבר בי,
מדוע היית כה יקרה?
הם לא ידעו שאני מכיר אותך,
מכיר אותך טוב מדי.
זמן רב אני מתחרט על כך,
חרטה עמוקה שלספר לא כדאי.
בסוד נפגשנו,
בדממה התאבלתי,
על שהלב שלך יכול לשכוח,
ונשמתך לרמות.
אם אני צריך לפגוש אותך,
אחרי כל השנים, איך אברך?
עם שתיקה ודמעות.
הרבה דלתות נסגרות מסביבי עכשיו.
זה בסדר.
זה לא עושה לי רע מדי.
רק המחשבה על זה שהגעתי למקום הזה שבו אני יכול לסגור דלת מבלי לחשוש ולפחד ולהשאיר אותה פתוחה למרות שרע לי,
מעודדת אותי.
עוד שלב בהתפתחות.
השיר הזה הרגיש נכון,
ולו בגלל שבמפנים מאוד חבל לי,
ואולי אם בעוד שנים אפגש עם מי שמאחורי הדלתות,
אברך, אבל עם המון עצב בפנים על הזמן שעבר.
(רוב הסיכויים שזה לא יקרה והם ישכחו אותי הרבה לפני שאשכח אותם, אבל למה לבאס אותי על הבוקר?)
לא יודע...
כרגע אני אופטימי,
בואו נשמור על זה ככה.
השיר לכשעצמו מאוד מצא חן בעיניי והתאים לתקופה.
הדמעות והצער מאוד רחוקים ממני כרגע.
בואו נשאיר אותם בשירים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
