מילה ותמונה

הנה התחילה לה אופנה חדשה בישראל.

פעם זה היה רצח נשים.

כל שבוע היינו קוראים על אישה אחרת שבעלה טבח בה.

לפעמים כשהילדים ישנו, לפעמים מול הילדים.

ואז החליטו הנשים לנקום.

טובחים בנו? נטבח גם אנחנו!

הבאים בשרשרת המזון החולנית (והלא אמיתית, כמובן), היא הילדים.

הרי אמא שתנסה להטביע את בנה בן ה-16 לא תצליח.

ילד בן 6 הוא כבר איש קטן עם אישיות ואולי האמא גם לא תוכל להתמודד איתו כשישתולל.

ילד בן 4?

קלי קלות.

הוא סומך על אמא,

הוא חלש (ואם לא, תמיד אפשר להרעיב יומיים. זה יהיה יותר קל).

אתם מתארים לכם את השלב הבא?

כותרות העיתון זועקות: בן 4 רצח את אחיו התינוק.

אתמול ראיתי תוכנית על אריות טורפי אדם.

הם תהו מה גורם להם לעשות את זה, שהרי האדם אינו טרפו הטבעי של האריה.

מסתבר שבגלל בעיות בשיניים שהכאיבו להם,

הפכו שניים או שלושה אריות לאורך השנים לטורפי אדם.

למה?

כי זה קל יותר.

האדם מהיר פחות וחזק הרבה פחות מחזיר בר, למשל.

נו, באמת.

אני לא כזה תמים.

ברור לי שזו לא התאגדות שכזאת של נשים.

אבל תודו שזה נראה מרוכז מדי.

מאז רוז המסכנה, בתוך 4 ימים מצאו עצמם עוד שני ילדים בני 4.

כל אמא שאי פעם צעקה "נמאס לי ממך!" הופכת להיות רוצחת בפוטנציה.

עכשיו כשרואים כמה זה "פשוט וקל" להטביע ילד, לחנוק אותו או להכות אותו,

כל מה שצריך זה רק רגע אחד של שגעון.

תכנון מוקדם זה בולשיט.

בשביל לתכנן רצח כזה ולהוציא אותו לפועל צריך להיות בת זונה עם קרח בעורקים.

לא נראה לי שזה המקרה בשתי הרציחות האחרונות.

אני מקווה שלא.

בעצם, אני מקווה שכן.

שהרי בת זונה עם קרח בעורקים הרבה יותר קשה למצוא מאמא עצבנית שמוציאה קריז על הילד.

בסופו של דבר,

בשבוע שכזה, מסתבר שגם "אהבת אם" הופך להיות מושג זול וחסר משמעות.

עם כזאת אהבה,

רק שיבוא כבר הטיל האיראני ויחסוך מאיתנו את התופעה הזאת.