מילה ותמונה

ברגעים שזה באמת היה חשוב,

הייתי בסדר.

זה הרגעים הרגילים שפישלתי בהם.

ההערות המטופשות על עוד הוצאה מיותרת,

מול טרמפ של 45 דקות מכאן עם חום גבוה, ראש שמתפוצץ ואף שלא מפסיק לדלוף, כשיש לך יותר מדי חומר מהלימודים ולא תצטרכי להיסחב באוטובוס ורכבת.

תמיד ידעתי לומר את הדבר הלא נכון בזמן הכי לא נכון.

או לשתוק.

הכי שנאת כששתקתי כשרצית שאדבר.

אבל מה אני מבין?

הכרתי אותך יותר טוב משהכרתי כל אדם אחר,

אבל תמיד הפתעת אותי וזרקת עליי עצב כשחשבתי שהכל טוב,

והראית לי שאולי בעצם אני לא מכיר אותך בכלל.

אז אולי זה לא היה באשמתי?

אני מניח שבגלל זה לא הצלחנו כזוג.

תמיד היה עדיף שנהיה קצת רחוקים.

שניפגש פעמיים בשבוע.

שנתגעגע קצת.

עכשיו אנחנו בתקופה של שתיקה.

את שם, אני כאן, אנחנו בשום מקום.

אני מתגעגע אלייך הרבה, אבל יודע שאם נדבר נריב.

אז אני שוב שותק.

ואז את מתקשרת.

את מספרת שחרא לך ומבאס לך ואת מרגישה תקועה.

אם זאת הייתה הפעם הראשונה, אולי הייתי יודע מה לומר.

אבל זאת כבר הפעם השלישית השבוע.

אז אני שוב שותק.

את שואלת מה קרה,

אני אומר לך שקשה לי להתמודד איתך ואני לא יודע איך.

את מבקשת שפשוט אהיה כאן,

אבל זה לא נוח ולא כיף.

אז נכון,

לא חברים רק כשנוח וכיף.

אבל מה אם אף פעם לא כיף?

מה אם בשבוע האחרון את מתקשרת רק כדי לספר שחרא לך,

וגם השבוע הקודם וזה שלפניו גם היו ככה?

קשה לי להזדהות.

לי לא חרא כרגע.

אז אני שוב שותק.

ואנחנו כאלה.

למרות הכל - חברים הכי טובים.

יודעים הכל על עצמנו.

כשאנחנו נפגשים,

אז זה הכי כיף, הכי מצחיק, הכי מחכים, הכי מאתגר, הכי מחרמן, הכי הכל.

כשאנחנו רחוקים,

זה הכי לא זה.

את מרגישה לבד,

אני לא יכול לעזור לך משם.

את כועסת, אבל אני לא יודע מה עשיתי לא בסדר הפעם.

אלה חיינו, אני מניח.

בגלל זה לא הצלחנו כזוג.

בגלל זה אף פעם לא נהיה שוב זוג,

אבל תמיד נהיה חברים הכי טובים.

אנחנו פשוט לא יכולים בלעדינו.