מילה ותמונה

זמר ממתיק שפתיים שר בתמימות ומאמין שמה שיש לו יישאר לנצח.

מחר בטור רכילות באתר מזדמן יספרו שהוא נפרד מהישנה והתחרמן קשות עם החדשה,

ולך תאמין לו עכשיו כשהוא שר על אהבה.

אלה הזמנים וזה המקום.

זמר אחר מביא קטע מהמקורות ומשנה את כל התפיסה הספרותית שלי.

בכלל, שירי מקורות נוגעים בצורה אחרת.

שיר השירים, פסוקים מתהילים, מזמורי סליחות.

הקטע הדתי לא משנה לי, אלה המילים והעומק שנוגעים.

למשל: "אל תירא ישראל, אל תירא /  כי גור אריה הלוא אתה / ואריה ישאג, מי לא ירא?"

זה נהדר בעיניי.

גורם לי לתהות עד לאן אפשר להגיע.

אוסיין בולט קרע את המסלול בבייג'ינג עם ריצה של פעם בהיסטוריה.

ככה זה שיא עולם. בזמנו - הוא פעם בהיסטוריה.

תמיד אמרו המומחים שיש גבול ליכולת הפיזית.

שבמהירות מסוימת - ייקרעו השרירים. מילולית.

והנה בא בולט וקורע את התיאוריה.

ואני תוהה.

אם בתוכניות מסוימות ברדיו משמיעים רק חידושים,

פעם ב-10 שנים יוצא אוסף שהוא כולו רק חידושים,

אם שיר חדש ראוי יוצא פעם בחצי שנה,

האם נגמרו המילים והלחנים הראויים?

ובמילים אחרות - האם הגענו לקצה היכולת המילולית?

האם נזכה לשמוע משהו חדש שיכה בבטן וישגע את הראש וייהפך לשיר על-זמני,

ולא להיט לרגע ברדיו שעוד שבוע וחצי כבר ייטחן עד דק וייצא מהתחת ויימאס וייהרס?

אולי אותם שירי מגירה שאתה ואת ואני ואתם שם בפינה, כותבים,

אולי הם אלה שיהרהרו את התיאוריה על קצה היכולת האנושית.

אני מסתכל מסביב וסוקר את המצב,

ואין כותבים כמו עלי מוהר ויוסי בנאי ואהוד מנור.

אין.

מאיפה תבוא הישועה?

מאיזה מלמול לא ברור של סולן "היהודים" בשיר חתרני דה-לה-שמעטה או איזו שטות ברמת הסלט של ארומה מבית היוצר של אביב גפן?

הולך ופוחת הדור,

ואני מגלה שהשירים שמתנגנים לי עכשיו באוזן נכתבו כולם לפני עשור ומעלה.

אז נכון.

יש הברקות, אני לא אומר.

עידן רייכל עשה את זה בענק.

"קחי לך זמן" של יציאת חירום זה שיר שתמיד זורק אותי לדימיונות על פוסט שכתבתי בעזרתו.

יש עוד כמה כאלה.

אבל הרוב המכריע די עלוב.

תפתחו רדיו ותקשיבו למילים.

עוד שעה משחק נבחרת, ובמקום להרהר מדוע קשטן האידיוט פותח עם קוז'וקין העגל, גולן האנמי וזיו העלוב,

אני תוהה למה השיר שהכי מרגש אותי בימים אלה הוא "power of love" של "פרנקי גואס טו הוליווד".

גם כן צרות, אה?...